מתני': "כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין". גמרא: "תנו רבנן: תורין – גדולים כשרים, קטנים פסולים, בני יונה – קטנים כשרים, גדולים – פסולין; נמצא כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין. תנו רבנן: תורים – גדולים ולא קטנים…"
שאלה: יש להבין, מדוע הקב"ה בחר מכל העופות דווקא את היונה ואת התורים, והלוא עוד רבים הם מיני העופות הכשרים? ובפרט התרנגול המצוי בינינו – מדוע לא זכה להעלות ולהיקרב על גבי המזבח? עוד יש להבין, מדוע 'בני היונה' באים דווקא בקטנותן, ואילו ה'תורים' בהיותם גדולים?
תשובה: ראשית, יש לדעת, כי היונים שאנו קוראים להם בשם 'יונים', המצויים בינינו – הם הנקראים בלשון תורה 'תורים'. ואילו היונות הגדולות יותר [המצויות בכותל המערבי (הנקראות 'יונות הכותל')] – הן ה'בני יונה'.
דעת הרמב"ם בספרו 'מורה הנבוכים' שהטעם שציוותה התורה להביא תורים גדולים. ואילו 'בני יונה' בקטנותן דווקא, מפני שכך הם יותר טעימים למאכל. כי הגדול שביונים – אין בו ערבות.
ונחלק עליו הרמב"ן "ואין זה אמת" – כי אדרבה, היונים הקטנים כמעט שאין ראויים לאכילה, מפני הליחה המרובה המצויה בהן.
ונתן הרמב"ן טעם: "יתכן, שנבחרו לסגולתם, כי התורים סגולתם חדוד השכל. ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים". וראה להלן טעם נוסף לכך שתורים גדולים ובני יונה קטנים.
והנה, על הפסוק "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה', וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ", כתב הרמב"ן: "בחר הכתוב בשני המינים האלה, בעבור שהם מצויים וקרובים להיתפש, כאשר הזכירו רבותינו ב'שור שה כשבים ושה עזים', שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו, תליו וקשתו, לצוד ציד להביא". הרי שביאר את הטעם שרק שני מינים אלו נבחרו מכל העופות לקרבן על גבי המזבח, מצד שהם מצויים לאדם, ואין טירחה גדולה לצודן.
ומוסיף הרמב"ן לבאר מעלת עופות אלו. כי טבע ה'תורים', שכאשר אבד בן זוגו לא ידבק לאחר לעולם, והם פרושים ודבוקים זה בזה. והוא לרמז על עם ישראל, אשר הם דבקים ב-ה' אלהיהם, ולא ידבקו באֵל אחר לעולם. וכן 'יונה' יש בה מידת אהבה גדולה משאר העופות, שהרי כאשר אדם יגע בקן של העוף לקחת אפרוחים וביצים, מאותה העת יעזבו העופות את אותו הקן ולא יקננו בו לעולם. אך היונה, אף אחרי שיגעו בקן שלה, היא לא תעזבנו. והוא רמז למעלת ישראל, שלא יחליפו את בוראם ואת תורתם לעולם, אלא כלשון המדרש "או יהודי או צלוב!!!".
ומפני כך מבאר הרמב"ן שהקרבת ה'תורים' היא בגדלותם, כאשר הם דבקים בבן זוגם. אך היונים שאינם דבקים בבן זוגם כמו התורים, כי הם קנאים מאוד, ובקנאתם הם יתפרדו ויחליפו, לכך אדרבה, אין להביא מהם אלא בקטנותם קודם שיזדווגו (וכעי"ז בפירוש החזקוני).
וכמו כן איתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס: מכל עופות הטהורים לא מקריבים אלא יונה ותורים, כי הם נאמנים לזיווגם משאר העופות, והם נרדפים ולא רודפים, ונאמנים זה לה, הנקבה לבן זוגה, ועל כן הקרבן בא מהם. ובמדרש רבה על הפסוק "עיניך יונים" איתא: "מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה עוד אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר".
ובגמרא במסכת עירובין מובא כי אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין עריות מיונה. ופרש"י: שאינו נזקק אלא לבת זוגו.
וראה מש"כ ב'שיח יצחק' עמ"ס כריתות (כח א) מדוע התורה ברוב המקומות מקדימה להזכיר 'תורים' ולאחר מכן 'בני יונה'.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כב]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
