ומוסיף הרמב"ן לבאר, שהטעם לכך שלא בחר הקב"ה בתרנגולים, מפני שאינם שומרים אמון לבן זוגם. ואמנם, מקור מידה רעה זו הוא החציפות, והתרנגולים הם החצופים שבעופות ולכך אין להם שייכות למקום הקדושה להיקרב על גבי המזבח.
אמנם, אף עם ישראל יש בהם עזות רבה, וכדברי הגמרא במסכת ביצה: "שלשה עזין הן; ישראל – באומות, כלב – בחיות, תרנגול – בעופות". אולם, אדרבה, חציפותם של ישראל היא טובה, כי הינם עומדים איתנים בפני שאר אומות העולם, אשר מנסים בכל דרך אפשרית להעביר אותם על דתם, ועומדים ישראל בעקשנות באמונתם, ולא שועים לדברי שקר.
ובזה יתיישב הטעם שאין להימנע מאכילת התרנגול, על אף שיש בו מידת החוצפה, וזאת כאמור, כי אנו בני ישראל צריכים מידה זו כדי להישאר נאמנים לתורה ולמצוות, אך לעניין הקרבת קרבן, צריך הכנעת הלב, ולכן אין להביא קרבן שאין לו הכנעה.
מי הוא העז פנים הראשון? ומי הוא העז פנים השני?
מספרים על גאון אחד מגאוני אשכנז, שהיה בקטנותו בהיותו בן עשר שנים ילד שובב, מדלג על הספסלים, מקפץ על העמודים, עולה על הכתלים, תולה עצמו בחבלים שיורדים מן התקרה… ועם כל זה היה חביב בעיני החכמים יושבי בית המדרש מפני חריפותו, עד שלא היו גוערים בו כלל.
והנה פעם אחת, כאשר עשה מן המעשים הנלוזים, גער בו אחד החכמים ואמר לו בכעס ובחמה: "הנך העז פנים הראשון שבעולם!". ויען הנער בשחוק: "אתה מורי, הנך עז השני". וכל התלמידי חכמים היושבים שם, לא הבינו את כוונתו של הנער.
וישאלו את פיו: "מה הייתה כוונתך שאמרת לו שהוא עז פנים השני"? ויאמר: "כונתי על מה שאמרו בגמרא (ביצה) שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, וכיון שהוא קרא לי עז פנים הראשון, אני קורא עליו עז פנים השני [כלומר כלב], שכך מנו אותו חכמים אחר הראשון".
אמרו לו: "על כל פנים, משום מידת דרך ארץ, היה לך להניחו 'שלישי' (תרנגול)". אמר להם: "אני נער קטן, ואין לי כח לדלג שתי מדרגות בבת אחת… על כן כיון שהוא הניחני במדרגה הראשונה, דחיתיו למדרגה השניה הסמוכה למדרגה שלי. כי אין בי כח לשאת אותו שתי מדרגות כדי להניחו במדרגה השלישית. והוא גרם לעצמו, שאם היה מניח אותי במדרגה השלישית 'תרנגול', לא הייתי ליגוע בו, כי אין מדרגה אחרת אחריה לדחותו עליה…"
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כב]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
