הטעם שנפטרה רחל אמנו בצעירותה
"אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה… וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". ברור שאם יעקב היה יודע מי גנב את התרפים ללבן, לא היה מוציא מפיו לשון זו: "אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה!", וללא ספק לא התכוון יעקב חלילה לומר זאת על רחל אמנו, אמנם, אומר הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שהטעם שרחל מתה בדרך טרם זמנה בגיל ל"ו שנה, זאת מפני שיעקב אמר משפט זה, כי מאחר שיצאו מפיו המילים הללו "לא יחיה", נטל השטן את הדיבור הזה, וקטרג בו בשעת סכנה בהיותם בדרך. ומפני כך אמרו רבותינו שאל לו לאדם לפתוח פיו לשטן.
ומתוך כך, כאשר לימים יוסף ירד מצרימה ועלה לגדולה, אחיו הזדמנו לארמונו, ויוסף התנכר אליהם ודיבר עמם קשות, ואף עיכב את שמעון בבית המאסר. יעקב אבינו כששמע על כך הצטער, אך לא הוציא הגה מפיו, ולא קילל בשום צורה את אותו האדון של ארץ מצרים שהריע לבניו. ואכן, שתיקתו זו עמדה שלא פגע בבנו חביבו הלוא הוא יוסף צדיק…
מלאכים הממונים על הדיבור
במקום אחר מגלה הזוהר שבזמן שהאדם מוציא מילה לא טובה אפילו על עצמו – ישנם למעלה כמה וכמה מזיקים העומדים ומקבלים את אותה מילה, ובאמצעותה מזיקים את האדם. לפיכך כתב הזוהר, שאדם צריך להיזהר מאוד שלא יקלל את עצמו בשום אופן, ובפרט בשעה ששולט עליו רוגז וכעס.
הגוסס שקם לתחיה
הגאון הרב חיים פלאג'י העיד על מעשה נורא המלמד על חומר המקלל עצמו, וז"ל שם:
"עיני ראו ולא זר, באחד שמרוב דוחקו וצערו קילל את עצמו, ואחר ימים מועטים חלה חולי כבד מאוד ונטה למות, עד שהגיע קרוב לגוסס. כשנודע לי דבר זה שקילל את עצמו, תיכף קבצתי עשרה תלמידי חכמים, ונעשיתי אנכי שליח בעד החולה לשאול התרה על כל הקללות, ותכף שסיימו ההתרה התחיל החולה לדבר ולהתיישב בדעתו, ואחר שלשה ימים קם מהמיטה ונתרפא לגמרי, ברוך פודה ומציל, ועל זה נאמר: 'יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא'".
לאור האמור, כל אדם ישים לב למוצא פיו, האם בשעת כעס הוא מקלל את אחד מקרוביו, האם בשעת תסכול הוא מוציא מפיו מילים לא הגונות, ולפעמים גם 'בצחוק' הוא אומר מילים לא טובות כשאינו מתכוון אליהם. והדבר עומד בעוכרו, כי הדיבור של האדם פועל, והמלאכים הממונים על ההגה היוצא מפיו לוקחים את אותו הדיבור… צריך לדעת זאת: לדיבור יש חשיבות ומשקל כבד, ולכך יש להתייחס לכך בהתאם ובמשנה זהירות.
התרת קללות
הגאון החיד"א העיד שראה לחסיד המקובל המופלא גדול המקובלים רבינו שלום שרעבי זלה"ה שהנהיג בבית מדרשו בישיבת "בית אל" שבכל ערב שבת קודם מנחה לעשות התרת קללות לו ולכל ביתו.
והיינו שיעמוד לפני שלשה אנשים או עשרה אנשים יראי שמים, ויבקש מהם שיתירו לו את נדריו ויבטלו את הקללות והחלומות הרעים, והאנשים המתירים יתירו את כל הדברים הללו. נוסח ההתרה מובא במחזור של ראש השנה ויום כיפור. ובבתי כנסיות רבים הדפיסו את הנוסח, ורגילים לאומרו בכל יום שישי לאחר תפלת שחרית.
מתוך סדרת הספרים "שיח יצחק" על הש"ס
