גדול היה רצונו של הרב יהודה פתיה ז"ל לכתוב תפילה שתתאר את כאבה הגדול של רחל על צערם של בניה ואת כל אשר היא עושה למענם. הוא רצה שהתפילה הזו תיאמר בעִתות צרה ומצוקה בקברה של רחל אמנו בבית לחם, על יד הכותל המערבי – שריד בית מקדשנו, וגם בשאר המקומות הקדושים כדי לעורר את זכותה של רחל ולהביא לקירוב הגאולה. הוא ראה ברחל אמנו – אותה רחל ששתקה כאשר נכנסה לאה אחותה לחופה במקומה והנחילה את כוח השתיקה לבניה לאורך הדורות, [כתיאורו של הנביא ישעיהו (נג, ז): "כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו"] – דווקא בה ראה רבי יהודה את הדמות בעלת הכוח האמִתי, המסוגל לצאת מן השתיקה המוחלטת אל הצעקה והבכייה הגדולה.
רבי יהודה היה זה שפתח בתפילה שכתב את פיה הסגור של רחל. קולה השבור והכואב בוקע מתוך גרונו שלו, הוא פונה יחד אִתה בבכי ובתחנונים אל בורא עולם בבקשה נרגשת להביא סוף סוף לגאולתם של ישראל.
לתפילה זו קרא הרב "זכות רחל". הוא כתב אותה יחד עם שלוש תפילות קצרות אחרות לכבוד האמהות משום שרצה שגם עליהן תכתבנה תפילות ולא רק על שבעת 'כורתי הברית' (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד). שלוש התפילות האלו שכתב לכבוד שלוש האמהות (שרה, רבקה ולאה) הן קצרות והן נאמרות בדרך כלל לפני שפותחים ב"זכות רחל" ומטרתן לעורר את זכותן של שרה רבקה ולאה יחד עם זכותה של רחל. ב"זכות רחל" השקיע רבי יהודה זיע"א את כל רגשותיו וכאבו.
הרבה נחלי דמעה ניגרו מעיניו על שברם של ישראל. כל ימי חייו הצטער בצערם. הרבה תעניות וסיגופים קיבל על עצמו כבר מימי נעוריו והתרחק ככל יכולתו מהנאות העולם. הכול כדי לעורר זכות אבות ולהקל מסבלם של בני עמו. השואה הנוראה שהתרחשה על יהודי אירופה לא נתנה לו מנוח, והוא בכה יומם ולילה במשך חודשים ארוכים ללא הפוגה. האיום של גרמניה הנאצית על יושבי ארץ הקודש הדיר שינה מעיניו. רבי יהודה ערך תפילות רבות בבתי כנסת בירושלים וביקש מקהל המשתתפים להגיע לתפילות כשהם בתענית, אנשים, נשים וטף. שיאה של כל התכנסות כזו הייתה אמירת "זכות רחל". האנשים היו חולצים את מנעליהם ואת בגדיהם העליונים, שמים אפר על ראשיהם ומתיישבים על הקרקע. קולו של רבי יהודה ז"ל היה בוקע ועולה בבכי נורא, וכל הקהל היו גועים אחריו בבכייה גדולה. בסיום תפילתה של רחל היה הרב פותח בדברי סניגוריה על עם ישראל ומבקש בבכי ובתחנונים שיאמר הקב"ה די לצרותיהם של ישראל.
פעמים רבות השתטח רבי יהודה על קברה של רחל אמנו ע"ה יחד עם חבורת תלמידיו המובהקים וביניהם הרב סלמאן מוצפי ע"ה, הרב יעקב חורי ע"ה ואחרים, שנמשכו אחריו במסירות נפש. הסיכון היה גדול, הבריטים שלטו בארץ ולא היססו לפתוח באש על כל מפר מצור. לא פעם קרה שנגמ"ש של הצבא הבריטי דלק אחרי הרב ותלמידיו כדי לעצור אותם ובכל זאת – תוך סכנת נפשות ממש – המשיכו הרב ותלמידיו לפקוד את קברה של רחל ולבכות שם בתחנונים.
באחת הפעמים, בעיצומה של אמירת תפילת "זכות רחל" איבד הרב את הכרתו והשתטח על הארץ, תלמידיו המבוהלים ניסו לעוררו, אך לשווא. לאחר מספר רגעים הוא התעורר מעצמו ושאל אותם האם ראו גם הם את מה שהוא ראה, כשנענה בשלילה סיפר להם שראה את רחל אמנו עולה למרום לבכות ולהתחנן לפני בורא עולם להושיע את ישראל. הוא תיאר לבני החבורה בפרטי פרטים איך נראתה רחל, כיצד שכבה, איך נראו פניה שטופי הדמע.
