אמרו חכמינו ז"ל כי ציווי זה של בן סורר ומורה, לא היה ולא עתיד להיות. ובזוהר הקדוש פרשת בלק מובא, שמשה רבינו טען לפני הקב"ה שלא לכתוב פרשה זו בתורה, ובאותה שעה שאמר הקב"ה למשה כתוב פרשה זו, אמר משה לקב"ה: "ריבונו של עולם, תעזוב פרשה זו, וכי יש אבא שעושה כן לבנו?!". ומבאר הזוהר, שהטעם שרצה משה להשמיט פרשה זו, כי משה ראה מרחוק בחכמתו מה שיעשה הקב"ה לישראל, שעתיד הקב"ה לדון את ישראל כבן סורר ומורה חלילה, ולכך אמר לקב"ה: "ריבונו של עולם, תעזוב פרשה זו מלכתוב אותה".
השיבו הקב"ה למשה: "ראיתי והבנתי מה שאתה אומר, ועם כל זאת תכתוב את הפרשה הזו וקבל שכר. אתה יודע, ואני יודע יותר, מה שאתה רואה עלי את אותו המעשה שאדון את ישראל, דרוש את המקרא ותמצא", וכפי שמבאר שם הזוהר באריכות, שרמז הקב"ה למלאך יופיא"ל הוא שר התורה שיסביר למשה את המקראות. ונתבאר שם, כי אדרבה, פרשה זו היא לזכותן של ישראל שיהיו נידונים על מעשיהם הרעים ברחמים ולא בדין [לא על ידי אב ואם (פרצופי אבא ואמא) שהם קרובים, אלא על ידי בית דין דעתיקא ואריך שנוטים תמיד לזכות]. ומכיון ששמע משה דבר זה מפי המלאך, כתב פרשה זו.
אהבת ה' יתברך מעל לכל אהבה
ובכן, רבותינו זכרונם לברכה ביארו בתלמוד על דרך הפשט, שעל אף שפרשה זו לא תצא לפועל, מכל מקום נכתבה בתורה בשביל "דרוש וקבל שכר".
מייסד תנועת המוסר, הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל מקשה, וכי אין די בשאר חלקי התורה, אשר אפילו יחיה האדם אלף שנים – לא יוכל להגיע לחקרם, ומדוע התורה צריכה להוסיף לנו פרשה נוספת?
תשובה לכך נמצא בדברי 'רבינו בחיי', פרשה זו נכתבה בכדי ללמוד ממנה, כי אהבת השי"ת צריכה להיות אצל האדם מעל לכל אהבה אחרת, ואף אב האוהב את בנו, שהיא האהבה הגדולה בעולם, כשרואהו שעובר על מצוות השי"ת, עליו להגביר את אהבת ה' על אהבת בנו, ולהביאו לבית הדין – שיסקלוהו!
ודוגמה לזה, מצינו בעקידת יצחק, שהגיע לאביו לעת זקנה לאחר שנות עקרות, והוא היה לו לבנו יחידו, ואעפ"כ כאשר ביקש ממנו הקב"ה להעלותו לעולה – לא היסס, והגביר את אהבת ה' על אהבתו העזה לבנו, ועל כך אמר עליו הקב"ה: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", כי במעשה זה נעשה האוהב של הקב"ה.
אני מוסר לך את אהבתי לבני!
בספר 'החפץ חיים – חייו ופעלו' מסופר אודות פטירת בנו של החפץ חיים – רבי אברהם ז"ל:
ר' אברהם היה ניכר כבר בצעירותו בכישרונותיו העילויים המצוינים. כאשר בן יקיר זה נפטר ביום שבת קודש כ' כסלו תרנ"ב והוא בן כ"ג שנים, נעדר החפץ חיים מביתו. בצאת השבת, קיבל החפץ חיים מברק שישוב מיד לביתו, הוא יצא מיד לדרך והגיע לראדין ביום המחרת. משירד מן העגלה, הבחין בקהל החוזר מבית העלמין, הכל היו בוכים ומדוכאים, החפץ חיים נכנס במתינות לתוך ביתו והתיישב על הארץ 'שבעה', דמעה לא נראתה על פניו, ואנחה לא נשמעה מפיו.
לאחרים אמר: אבד גאון גדול, בהיותו אך בן שש עשרה כבר חידש חידושי תורה כאחד הגדולים. וסיים: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" – עתה ידעתי כי יהודי אני!
ומיד הוסיף וסיפר את המעשה המובא בספר 'תולדות אדם': בתקופת גירוש ספרד בשנת רנ"ב, שחטו הרשעים צמאי הדם לעיני אם צדקנית – את שני ילדיה האהובים והיקרים. אשת החיל נשאה אז את עיניה למרום, ובלב מחושל לחשה תפילה: "ריבונו של עולם! אמנם מעולם אהבתיך, אך כל עוד היו לי ילדי היקרים והחביבים, היה לבי חלוק לשניים, עוד נתבצר שם מקום לאהבה גם אותם. ואילו עתה, לאחר שילדי כבר אינם – הפך לבי, עתה אוכל לקיים באמת מצוה זו של 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'".
משסיים החפץ חיים את הסיפור, הכריז בהתלהבות: "ריבונו של עולם! את האהבה שאהבתי עד עתה את בני – הריני מוסר מעתה לך!".
מתוך סדרת הספרים "שיח יצחק" על הש"ס
