"ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים הוכשרו בקטנים, תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שהוכשרו בקטנים. תלמוד לומר (ויקרא א יד): תורים, גדולים ולא קטנים. בני יונה – קטנים ולא גדולים, שיכול והלא דין הוא: ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים הוכשרו בגדולים, בני יונה שהוכשרו בקטנים אינו דין שהוכשרו בגדולים. תלמוד לומר: בני יונה, קטנים ולא גדולים"
שאלה: התורים ובני היונה חלוקים זה מזה, שכן התורים כשרים לבוא רק כשהם גדולים – משיתחילו להזהיב [שיהיו כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב, רש"י], וכמפורש להלן, ואילו בני היונה כשרים דווקא כשהם קטנים.
אך יש מקום לדון ולהסתפק: האם בני יונה כשרים להקרב כבר מהיום הראשון שבו נולדו, או שמא גם בעופות צריך להמתין שמונה ימים כמו בבהמה, כאמור "והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'"?
תשובה: הגה"צ הרב חיים שאול קויפמאן זצוק"ל, ראש ישיבת תפארת יעקב – גייטסהעד, בספרו 'משחת שמן' הסתפק בשאלה האמורה: האם פסולו של מחוסר זמן נוהג גם בעופות או רק בבהמות? ומסקנתו היא שכפי הנראה דין זה שנוי במחלוקת ראשונים.
כי הנה הרמב"ם כתב: "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה". ומסתימת לשונו, שכתב "כל הקרבנות" ולא הוציא מן הכלל את העופות, נראה שאין חילוק באיסור זה, וכל קרבנות התורה בכלל זה.
מאידך, ברש"י בחולין מוכח היפך זאת [וכבר ציין לכך בגליון רעק"א על הרמב"ם], שעל מה שאמרו בגמרא שבני יונה כשרים "משיעלעלו", כלומר שיהא דם מצוי להם בבשר, פירש רש"י שביום שנולדו מאוסין הן, ולפני שימצא בהם דם אינם ראויים לקרבן. ומשמע שאין האיסור מצד מחוסר זמן, ואם אכן יעלעלו דם עוד לפני היום השמיני יהיו כשרים, וכן להיפך אם לא ימצא בהם דם גם לאחר זמן זה – יהיו פסולים.
וכך מבואר גם בדברי התוספות, שמסוגיין יש להוכיח שאין פסול זה נוהג בעופות.
ולמעשה חקירה זו קדומה, וכבר נתעורר בכך בספר 'סידורו של שבת', לרבי חיים מצ'רנוביץ שנדפס עוד בשנת תקע"ז, ושם הוא מסביר שלרמב"ם היתה גירסא אחרת בגמרא, לפיה השאלה היא לא מאימתי כשרים בני היונה, אלא עד מתי.
טעם החילוק בין עוף לבהמה
אלא, שבספר 'משחת שמן' הנזכר נתקשה בטעמו של דבר, מפני מה ישתנה דינו של העוף מהבהמה בדבר זה? ובפרט שמצינו במדרש: "רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר: כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין שבעת ימים בלא שבת", ושכן מפורש גם בזוהר הקדוש. ולפי טעם זה צריך להבין: למה הותרו העופות למזבח לפני שתעבור עליהם שבת אחת?
וגם לטעמו של התרגום יונתן בן עוזיאל, שעיקר פסולו של מחוסר הזמן הוא מחשש שמא הוא נפל, ולאחר שממתינים לו שבעה ימים ואנו רואים שהוא בר קיימא ניתן להקריבו, גם כן יש לתמוה: מדוע קרבן הבא מן העוף יהיה שונה בנקודה זו?
לפיכך כתב לתרץ ב'משחת שמן' על פי דבריו של ספר החינוך, שביאר כי רק מיום השמיני והלאה נגמר ונשלם כח הילוד ואז יהיה ראוי לכל דבר, ולפני כן לא יחמוד איש אותו לאכילה ולסחורה ולתשורה. ויתכן לפי זה שטבע העופות שונה במהותם, שכוחם ואונם מצוי להם כבר ביום הראשון, ועל כן אין צריך להמתין להם שבעה ימים.
מחוסר זמן פסול מטעם מום
בדרך אחרת ניתן לבאר את החילוק בין הקרבנות, שכן ה'אברבנאל'מנמק את הסיבה שהתורה פסלה בהמה להקרבה קודם מלאות לה שמונה ימים, היא משום שבחולשתו הרבה הוא נחשב לבעל מום ואינו ראוי לבוא לעזרה.
ובשו"ת 'דובב מישרים' מציין לדברי המדרש, שהתורה הצריכה שבעה ימים קודם שנוכל להקריב את הקרבן, כדי שיספיקו לבודקו שמא יש בו מום. ולפי זה הוא מבאר, שהלא בקרבן העוף כלל גדול בידינו שאין תמות וזכרות בעופות, דהיינו שגם עוף שיש בו מום כשר, וכן אין קפידא אם הוא זכר או נקבה. ואם כן יש מקום לפרש כי מאחר שאין המום פוסל בעופות, ממילא גם מחוסר זמן לא יעכב בו, לדעת רש"י והתוספות.
בדין האם חמשת פסולי שחיטה שייכים במליקת העוף, ראה מש"כ ב'שיח יצחק' עמ"ס זבחים ס"ה ע"ב.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כב]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
