"תניא, רבי אומר: וְזָבַחְתָּ… כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ (דברים יב כא) – מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה"
שאלה: יש לברר, מהו הטעם שציותה תורה להמית בהמה דווקא בשחיטה?
תשובה: תחילה נדגיש, כי אין אנו עוסקים בצידוק המוסרי להמית בעלי חיים, שכן מפורש בפרשת בראשית כי הקב"ה השליט תחת ידי האדם את כל היצורים, ואחר המבול התיר לנח להמיתם לצורך אכילה.
וב'שערי אורה' (שער ו) כתב רבי יוסף גיקטלייא, שהריגת בהמה לצורך אכילתה הוא חסד גדול עמה, לפי שהבהמה אין לה נשמה עליונה להשיג מעשה ה' וגבורותיו, וכשנאכלת על ידי אדם היא מתעלה מדרגת חי למדרגת אדם, שיודע ומכיר את ה' יתברך. וראה עוד מש"כ ב'איגרת הקודש' להרמב"ן.
עיקר שאלתנו, איפוא, מכוונת לאופן שבו ציוותה התורה להמית את בעלי החיים קודם אכילתם, מדוע מבין כל צורות המיתה נבחרה דווקא השחיטה?
האם יש טעם למצוות?
ובכן, מצוה זו ככל מצוות התורה היא גזירתו של מקום, ועלינו לקיימה מתוך ציות והכנעה למלך העולם. ובמדרש 'תנחומא' אמרו חכמים: "מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה, שיהא ישראל נוחר ואוכל? תלמד מכאן, שלא נצטוית השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל!". הרי שהשחיטה גזירת מלך היא, ואף לגבי הסעודה המזומנת לצדיקים לעתיד לבוא, מגלה המדרש, שהקב"ה יכין את בשרו של לויתן הבר "ואין שם שחיטה", כלומר שמי שציווה עליה היום – יתיר אותה למחר.
אך אין הפירוש שלמצות אין כל טעם חלילה, ושכאילו אין הבדל מהותי בין שחיטה לנחירה, אלא כפי שמבאר המהר"ל שבכל מצוה ישנם עניינים נשגבים ונעלים, אך אין הם באים לידי ביטוי בתועלת שיש במעשה עצמו כאן בעולם, כי לעין האנושית לא ניכר כל הבדל בין שחיטה לנחירה. ובהכרח שהכוונה לקשר והחיבור הרוחני שהם יוצרים בין האדם לבין קונו, כי יוצר כל היצורים, אשר ברא את נפש האדם, ידע אלו פעולות מביאות לתיקונה, ובהתאם לכך חקק את מצוותיו – להשלימה ולצרפה באור האמת (ועי' להלן מדברי הרמב"ן). [וראה משנ"ת בענין זה רבינו בספרו שיח יצחק על מסכת חולין בדף קל"ח ע"ב, בטעם מצות שילוח הקן.]
ואמנם, ראשונים רבים כן חיפשו וחיזרו למצוא טעם הגיוני שמסביר את הצד החיובי של מצות שחיטה, גם ביחס לחיי האדם כאן בעולם.
רחמים על בעלי החיים
מתוך כך מפרש הרמב"ם , שעיקר הציווי על השחיטה נועד כדי לברור לבעלי החיים 'מיתה קלה', כלומר שלא יצטערו יתר על המידה במיתתם. ובזאת הוא מבאר בכללות את דיני השחיטה, כמו מה שצריך לחדד הסכין ופסולי השחיטה בשהייה דריסה וכדומה, שכולם מכוונים לצמצם את צער הבהמה במותה, וכעי"ז כתב הרמב"ן שהוא כדי ללמדנו מידת הרחמים וכעי"ז בחינוך
ואכן, כבר איתא כן בזוהר הקדוש, אמר רבי יהודה: אע"פ שיש 'נפש חיה' בבהמות ובחיות – התירם הקב"ה לבני אדם. אך חס עליהם במיתתם – שלא יצערום אלא הרוצה לאוכלם חייב לשוחטן.
להימנע מאיסור אכילת דם
הרמב"ן והחינוך כתבו עוד, שטעם מצות שחיטה הוא כדי להיזהר מאיסור דם, שכן התורה התירה לנו את אכילת הגוף [-הבשר], אולם אסרה לנו את אכילת הנפש, והדם מפני היותו מעמיד לנפש הרי הוא כנפש, ולפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, נצטווינו על השחיטה שם, ובכך לא נאכל הנפש עם הבשר.
וב'מגיד מישרים' למרן הבית יוסף ביאר שטעם איסור אכילת דם הוא מפני חלק הסטרא אחרא הנמצא בדם הבהמה. ולכך אנו מצווים לשוחטה כדין, כדי שיצא מן הבהמה כל דם הנפש, יעו"ש.
שלא תנוח רוח הטומאה
ה'רקאנטי' הביא לפרש שענין השחיטה בא למנוע לבל תשרה עליה רוח הטומאה, כמו הנבילה שמתה לבדה.
ומוסיף לבאר בספר 'תורת חיים' שהמיתה, הן של אדם והן של בהמה, נעשית על ידי מלאך המוות, ולכך בעת המיתה שורה על גוף המת רוח טומאה. ואפילו כאשר אדם המית את חבירו, מכל מקום גמר המיתה לעולם על ידי מלאך המוות הוא. על כן, בא הכתוב וציוה לשחוט את הבהמה, כי באופן זה יציאת נפשה תיעשה על ידי מצוה, ושוב אין למלאך המוות שליטה במיתה זו, ולא תשרה עליה רוח הטומאה[1]. והביא עוד, שמטעם זה צדיקים שמתו במיתת נשיקה אינם מטמאים[2]. ועיי"ש באורך, מה שמסביר בזה את דרגות הטומאה שמצינו בנבראים [ראה מש"כ לעיל כ"ז ע"ב].
לפי הסבר זה מובן מה שיש מצוה להמית הבהמה באופן מסוים, אך אין זה מבאר מדוע נבחר דווקא מעשה השחיטה לשם כך, כי באותה מידה יכלה התורה לצוות על הריגה אחרת, וצריך לומר גם כפי הטעמים דלעיל שהשחיטה מצד הרחמים על הבהמה או כדי שיצא דמה באופן מירבי.
לזכך את החומר
ואמנם, המהרח"ו ב'שער המצוות' הביא בשם רבינו האר"י ז"ל, כי בהיות וכל היצורים מעורב בהם טוב ורע, מציאות שנוצרה אחר אכילת עץ הדעת טוב ורע, לכן נצטווינו על השחיטה, כדי לזכך את החומר ולהעלותו למדרגתו הראשונה במעשה בראשית. והענין, כי מעשה השחיטה ממתק הדינים והגבורות אשר מושבם בצוואר ומתבררים הסיגים שבהם וראה מה שהובא בספר שיח יצחק למורינו ורבינו המקובל הגאון ר' יצחק בצרי שליט"א במסכת חולין בדף ט' ע"א, כי חמשת הלכות שחיטה מכוונות כנגד חמשה מדרגות טומאה של הסטרא אחרא.
לתקן נפשות המגולגלות
ב'מצודת דוד' להרדב"ז כתב לבאר באופן נוסף, שהשחיטה נועדה לתקן נפש שהתגלגלה בבהמה, וכה דבריו: ישנן נפשות אשר באו בעולם הזה פעמיים ושלוש ועדיין לא השלימו תיקונם, ואם לא זכה במעשיו בעת שנתגלגל באדם, ישוב ויתגלגל בבהמה. ובעת שנשלם עונשה בגלגול זה, מזמן הקב"ה הבהמה לידי ישראל, ואם שוחטו כדת וכדין הרי הוא 'ממתק מהנפש את הדינים' אשר עליה. ובפרט כשאוכלה ומברך עליה בכוונה הראויה, אז מתעלת הנפש אל מקומה כראוי. אולם, אם עדיין לא נשלם עוונה כאן בעולם, מסובב הקב"ה שיאכלוה גוים או יטרפוה חיות השדה.
ועל פי זה כתב, שלכך אין די שידע השוחט הלכות שחיטה, אלא צריך שיהיה השוחט ירא שמים ובר דעת שמתכוין לתקן ולטהר את הבהמה הנשחטת, ולהעלותה למדרגה גבוהה יותר, כי לא נתן לנו הקב"ה היתר לדחות נפש [הבהמה] מפני נפש [האדם] אלא לשם תקנתה. וראה שם מה שהביא עוד בשם ספר 'הקנה'.
גם רעיון זה מבואר בתורת האר"י ז"ל כבחינה נוספת במצות השחיטה, ומספר תלמידו מהרח"ו ב'ליקוטי תורה', כי פעם אחת ישבו הוא ועוד תלמידים לפני האר"י, ובא עז אחד והניח שתי ידיו על השולחן, והיה האר"י מדבר עמו בלשונו, ואחר כן ציווה למהרח"ו לקנותו כדי שישחטוהו לשבת, וגם מסר לו את הכוונות הנכונות בשחיטה[3].
ודברים נוראים כתב גאון עוזנו החיד"א בספרו 'מדבר קדמות' בשם האריז"ל: "רוב הדור בגלגול שעבר היו מגולגלים בבהמות, זולתי השרידים אשר ה' קורא". ואם בדורו כך, על אחת כמה וכמה בדורותינו אנו, ומכאן שחוב קדוש על השוחט להיזהר היטב, ולכוון דעתו לשחוט בכוונה הראויה, בכדי לתקן נשמות המגולגלות בבהמה.
ב'שבט מוסר' להגאון רבי אליהו הכהן האתמרי, מדייני העיר איזמיר – טורקיה, הביא תפילה נוראה שיאמר השוחט קודם השחיטה, ובתוכו נזכר נוסח זה: "יהי רצון שֶיֵאָכֵל בשר זה בדבר מצוה ובברכה, כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה". וראה מעשה פלא אשר סופר על ידי מהרח"ו ב'ספר החזיונות' אודות גלגול נפש בעגל ותיקונה, והבאנו מעשה זה בספר שיח יצחק חולין דף נו, מספריו של מורינו ורבינו המקובל הגדול ר' יצחק בצרי שליט"א
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
[1] והוכיח כן מדברי הגמרא שטריפה ששחטה יצאה מידי טומאת נבילה, כלומר שעל אף שמצד עצמה היתה ראויה למות בהיותה טריפה, מכל מקום כיון שבפועל יצאה נשמתה על ידי מצות שחיטה אין בה טומאת נבילה.
[2] ראה מש"כ ב'שיח יצחק' עמ"ס יבמות (סא א) מדברי ה'אבני נזר' בעניין טומאת מת אצל צדיקים.
[3] שם הביא עוד, כי שאל לאר"י על מה עונשה של אותה הנפש שהתגלגלה בעז? והשיבו, מפני תשמיש המיטה לאור הנר, וראה מש"כ בזה ב'שיח יצחק' עמ"ס נדה דף י"ז ע"א.
