ה'אבן עזרא', על מה שנאמר בתורה שיובל היה אבי כל תופש כנור ועוגב שכתב שאלו הם "מיני כלי נגינות והיא חכמה גדולה". והרמב"ן ב'שער הגמול' כותב כי "אין בגשמיות דק כמוסיק"א".
ובספר הקדום 'מעבר יבק' מביא ש"ישנו היכל למעלה גנוז שאינו נפתח אלא בניגון, והנשמה נהנית מהניגון לפי שהיא רגילה בניגונים בשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים", ושלכן מנהג ישראל בכל תפוצותיהם לנגן בפה בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים שהם זמני היחוד.
ר' ישראל משקלוב הביא בשם הגר"א, ש"שיבח את חכמת המוסיקה הרבה, כי רוב טעמי התורה ויסודות שירי הלוים ויסודות תיקוני הזוהר – אי אפשר לדעת בלעדיה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות הנפש מנעימותיה, ויכולים להחיות המתים ביסודותיה הגנוזים בתורה, ומשה רבינו הביא כמה ניגונים מהר סיני, והשאר מורכבים". ובשם ה'חתם סופר' הובא שהיה מוכן לתת מחצית מחלקו בתורה, עבור לימוד חוש הנגינה.
ועל כן, היה על הלוים להשתלם רבות בעומק חכמה זו ודקדוקיה, ולכל הפחות נדרש לכך פרק של חמש שנים, כי גם ספר תהלים כולו מושתת על מילות השיר עם כלי המתאים ללוות אותו, כפי שמפרש רש"י שכל שמות כלי הזמר שנזכרו בספר תהלים מפני שנעימת המזמור היתה לפי השיר הראוי לאותו כלי.
ועל הוגרס בן לוי מסופר במסכת יומא שהיה יודע פרק בשיר, ומפרשת הגמרא כשהיה נותן קולו בנעימה היה מכניס גודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש לאחוריהם מעוצמת הנעימה.
רבי שלמה אלקבץ בפירוש 'מנות הלוי הביא בשם זקן אחד, שלכן אחשורוש לא הביא כלי נגינה במשתה אשר עשה, כי חשש פן על ידי התרוממות הנפש בנגינה יחדלו ישראל מסעודת המשתה, ובכך תופסד עיקר כוונתו שבאה להכשיל את ישראל.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כג]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
