מסופר על 'אבי האסירים', הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה נוהג בערבי שבתות, קודם שיצא לדרכו אל בית הכנסת – לעבור על פני החנויות, ולזרז את החנוונים לנעול את חנויותיהם לפני כניסת השבת. והנה, באחד מערבי השבתות – הבחין כי ליד חנות של גלידות משתרך תור ארוך של אנשים, ובעל החנות אינו מתכונן כלל לנעול את חנותו. מה עשה? נכנס לחנות, הניח את כובע השטריימל שלו על הכסא, והתיישב בניחותא ליד השולחן.
בעל החנות, שראה את רבי אריה נכנס לחנותו – ניגש אליו כשכולו מופתע בכדי לברר את פשר מעשיו במקום, ואילו רבי אריה פנה אל בעל החנות ואמר לו: "מה אומר לך? עומד הנך בפני נסיון גדול, אולם שבת זו שבת!"… אמר – ולא יסף, ומיד לאחר מכן קם מכסאו, חבש את השטריימל לראשו ויצא מהחנות…
לאחר שהתרחק קמעא, פנה רבי אריה לאחוריו, וראה שהתור מתפזר, האנשים הולכים לדרכם, ובעל החנות מגיף את התריסים ונועל את החנות… לימים, פגשו בעל החנות ואמר לו: "דבריך המועטים – המה שחדרו לעמקי לבי! מתוך דבריך הכרתי שחש אתה את המתרחש בנפשי, אלא שכואב אתה את כאבה של השבת! אמרתי איפוא בלבי: לא אוכל לצער יהודי כמוך! ועמדתי בנסיון".
ואילו רבי אריה, השיב ואמר לבעל החנות: "דע, כי גדול אתה ממני… לו הייתי במצבך – מי יודע אם הייתי עומד בנסיון! אשריך…".
ובכן, אאמו"ר ר' דוד בצרי זצוק"ל נהג במשך שנים רבות, שבכל מקום בארץ שהגיע לשם, יצא לזכות את הרבים, ועורר את חשיבות הצורך בצופרים של שבת. וכאשר בכמה מקומות בארץ התנגדו ראשי הערים, נפגש איתם, ודיבר עמהם בנועם על חשיבות הדבר, וחיזקם שיש בכך זכות גדולה.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כו]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
