בפתח דברינו אספר את אשר חוויתי בשחר ילדותי:
כמידי שנה בשנה, בעודנו ילדים צעירים, היינו נוסעים עם אאמו"ר שליט"א בכל ראש חודש ניסן כדי לברך את ברכת האילנות מחוץ לעיר. בתחילה, כאשר אאמו"ר שליט"א כיהן כראש ישיבת המקובלים 'אהבת שלום', היינו נוסעים לברך ברכת האילנות בישוב 'אבו גוש'. שם הייתה גרה אשה זקנה אלמנה, גברת ג'ורג'יה, מבוגרת מאוד הייתה, והיה לה צער גדול שכל התושבים מסביבה היו מוסלמים ואין יהודים בסביבתה, אך בהיות והייתה גרה שם שנים רבות היה קשה לה לעזוב את המקום. כדי לקיים מצות להרנין לב אלמנה היינו מגיעים לשם אחת לשנה עם כל חכמי הישיבה, ואאמו"ר שליט"א היה מברך את ברכת האילנות עם כל הכוונות והיחודים. ולאחר מכן היינו יושבים שם בשדה, תחת עצי הפרי, והיו שם כבר פירות מעץ השקד, אשר היו בצבע ירוק והינו קוטפים מהעץ, מברכים בכוונה ואוכלים ממנו.
וכאן השאלות עולות מאליהן: מה הדין לגבי חיוב תרומות ומעשרות בשקדים ירוקים אלו? ומה היא ברכתן הראשונה?
ובכן, שקדים המרים הם סוג של שקדים אשר בטבעם מרים הם, אלא שבתחילת גידולם, בעודם קטנים, הם מתוקים, ועל כן חייבים במעשרות כיון שדרך לאוכלם כך[1] (רש"י), ואילו כשהם גדולים פטורים, מאחר ונעשים מרים ואין ראויים למאכל.
לעומת זאת, בשקדים מתוקים הדין הפוך, שבעודם קטנים אין דרך אכילתם בכך, ולכן הם פטורים, ואילו כשיגדלו ויגמר פריים הרי שמתחייבים במעשרות.
אלא שזוהי דעתו של התנא בחולין, אולם שיטת רבי ישמעאל ברבי יוסי שהובא בגמרא, בשקדים קטנים גם באלו המרים פטור מלעשר, למרות שמתוקים הם, מאחר וסוג כזה של שקדים אינו נחשב למאכל, וכן נפסק להלכה ברמב"ם ששקדים המרים פטורים בכל מקום.
ומעתה, כשדנים לענין חיוב תרומות ומעשרות הרי שסוג השקדים המרים פטור בכל אופן, אך בשקדים המתוקים תלוי הדבר אם נגמר פריים או לא. ועל כן בנידוננו, שהשקדים היו עדיין ירוקים בקליפתם וקטנים, הרי שאין חובת מעשר חלה עליהם כל עוד שלא תתקלף קליפתם החיצונה.
אמנם, כל הדברים אמורים כאשר יש דבר המחייב את הפירות במעשר, אך כשאוכלים את הפירות תחת העץ ממש, ענין זה נחשב לאכילת עראי ופטורים ממעשרות גם בפירות שנגמר גידולם. וכל זאת בתנאי שאוכלים אותם אחת אחת, אולם אם צירף אותם כמה ביחד מתחייבים גם באופן זה.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כה]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
[1] אך ראה ב'ביאור הלכה' סי' רב ס"ה ד"ה וטעמא, שמדייק מלשון תלמידי רבינו יונה שהדרך היא לאכול את הקליפה הירוקה ולא את השקד, שהוא מר גם בעודו קטן.
