בישיבתו של הגאון בעל ה'נודע ביהודה', הונהג שבחורי הישיבה היו אוכלים מאכלם אצל בעלי הבתים של העיר. בחורי הישיבה כמובן נהגו בנימוס באכילתם, והותירו מקצת שיריים מהאוכל. ואותם הבעלי בתים היו אוכלים משיריים אלו של לומדי תורה, והחשיבו זאת כסגולה להצלחה בכל העניינים.
אירע פעם שאחד הבחורים לא הותיר מאומה מהאוכל שהוגש לו בצמצום, ולא הותיר פירור בצלחתו. חרה הדבר לבעל הבית, והלך אל רבו של התלמיד, בעל ה'נודע ביהודה' בתלונה, היתכן שיש בין תלמידיו זולל וסובא שאינו מותיר מאומה מהאוכל שמוגש לו?!
הרגיע ה'נודע ביהודה' את נפשו הסוערת של האיש, ויעץ לו שלמחרת היום כאשר יבוא אליו הבחור ישאל אותו את הקושיא דלהלן: הגמרא מספרת במסכת חולין שחמורו של רבי פנחס בן יאיר אכל רק מתבואה שניטל ממנה מעשר. וקשה, אם אותו חמור ידע שאסור לאכול תבואה שלא ניטל ממנה מעשר, כיצד לא ידע גם את ההלכה שפסק רבי מאיר, שיש עצה לאכול גם מתבואה שאינו מעושרת, באופן של נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר?
עשה בעל הבית כעצת הנודע ביהודה, ושאל את התלמיד את הקושיא הנזכרת, אבל התלמיד לא ידע את התשובה לקושיא זו, שלשה ימים התהלך הבחור נבוך ולא מצא תשובה לשאלת בעל הבית, ביום השלישי הבחין הנודע ביהודה בתלמיד כשהוא מתהלך נבוך ואובד עצות, קרא אותו אליו ושאלו, מדוע מצב רוחו עכור וירוד, סיפר לו התלמיד כי הוא מתבייש לשוב אל בעל הבית שבביתו הוא אוכל, כי אינו יודע להשיב על קושייתו.
אמר לו הנודע ביהודה שיענה לו את התשובה הבאה: אמנם ידע גם ידע החמור את עצתו של רבי מאיר שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אלא שנתיירא החמור שאם ישתמש בעצה זו יהיה אדונו רבי פנחס בן יאיר סבור שנתן לפניו יותר מדי אוכל, ולכן השאיר מהתבואה בצד האחר, כי לא יבין שהשתמש בעצתו של רבי מאיר, ולכן יתן לו למחרת היום פחות מאתמול, ואם גם למחרת יותיר החמור מהאוכל יחסיר לו עוד יותר, כך ילך האוכל שהוא מגיש לפניו הלוך וחסור עד כי לא יוותר כלום… לכן החליט חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא להשתמש בעצה זו, והעדיף שלא לאכול מתבואה שאינה מעושרת.
כששמע בעל הבית תשובה זו, הבין את הרמז הנוגע גם לעצמו, אילו הגיש לאורחו הבחור סעודה ביד רחבה, גם אורחו התלמיד היה משאיר שיריים כנהוג…
הובא בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף ז]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
