"הקפידו על מה שאתם מוצאים מן הפה יותר ממה שאתם מכניסים לפה"…

נגע הצרעת בא, כידוע, על עוון לשון הרע (ערכין טז א). כוח הדיבור של האומה הישראלית, הוא כוח רב ועצום, וכפי שאמר ישעיה הנביא (מא יד): "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב", כשם שהתולעת כוחה בפה להכות ארזים גבוהים כך כוחן של ישראל הן לטוב והן למוטב בפה. אדם שמקדיש בהמה בזמן שבית המקדש קיים ואומר עליה "הרי זו קודש" – האוכל ממנה מועל בקדשים וחייב כרת, הרי לפנינו שחיוב הכרת הגיע אך ורק על ידי דיבור. כך גם המקדש אשה ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", אשה זו בתוקף דיבורו הינה אשת איש, ובכך הם מקודשים זה לזה.

מדוע חשיבות כה רבה ניתנה לדיבור? מבואר בזוהר הקדוש (פרשת תזריע), כי כוח הדיבור בא מן הנשמה הנמצאת בקרבנו, "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – תרגם האונקלוס 'נפש חיה' – רוח ממללא (מדברת), כי הנשמה הקדושה כאשר היא עולה לפני מלך מלכי המלכים, יש לה רשות לדבר לפניו, ואין מי שימחה בידה, כי שאר הנפשות [כלומר שאר חלקי הנשמה, דהיינו הרוח והנפש] אין להן רשות לדבר לפני המלך. ולכך אדם שהולך בדרך של אמת, ופיו ולשונו מדברים דברים קדושים בתפלה ובתורה – נשמה קדושה נדבקת בו והוא אהובו של בורא העולם. אדם זה זוכה לשמירה עליונה, והשכינה הקדושה שורה עליו.

פעם אחת הרה"ק רבי יעקב יצחק, המכונה 'היהודי הקדוש' אמר לתלמידו הרבי ר' בונם מפשיסחא, שיסע לדרך, בלא שיפרש לו מדוע. רבי בונם לקח עמו חסידים אחדים ונסע לדרכו. בדרכם עברו דרך כפר אחד ונכנסו לבית אכסניה של יהודי, והנה בהגיע זמן האכילה, אמר להם בעל האכסניה שכרגע אין ברשותו מאכלי חלב רק בשר.

החלו החסידים לחקור ולדרוש מי הוא השוחט? האם ירא שמים הוא אם לאו? האם היתה הבהמה בלי סירכא? האם המליחה וההדחה היו כהוגן?

לפתע פתאום נשמע קול מאדם אחד שישב מאחורי התנור בבגדים בלויים: 'חסידים, חסידים, במה שאתם נותנים לתוך הפה – אתם חוקרים ודורשים, ואילו במה שאתם מוציאים מהפה – הכי אין אתם צריכים לשום שאלה?!'…

כשמוע רבי בונם בחדרו את דבריו הנוקבים של האיש, הבין ברוחב בינתו שרק כדי לשמוע ענין זה שלח אותו היהודי הקדוש לדרך, ומיד סב על עקביו ושב לביתו (נפלאות היהודי, חידושי תורה עמ' כט).

בזכות הזהירות בדיבורי לשון הרע, עם ישראל נגאלו ממצרים, וכדברי המדרש (ויקרא רבה לב ה): בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים; שלא שינו את שמם ואת לשונם, ושלא אמרו לשון הרע, ושלא נמצא אחד מהן פרוץ בעריות. וקשר הדוק לכך שעם ישראל נגאלו ממצרים בחודש 'ניסן', כי מספרו עולה 270 כמניין 'פה פה', 'פה' שלא מדברים בו דברים רעים על האחרים, ו'פה' שמדברים בו תורה ותפילה, וכפי שרימז זאת רבינו האר"י 'פסח' מלשון 'פה-סח', שמרבים לספר ביציאת מצרים, ואומרים הלל לפני ה' יתברך על שפדאנו מבית עבדים. שבת שלום.

מתוך ספר "שיחת יצחק" פרשת מצורע