סופו המר של הרוצח תלוי במעשה העגלה ערופה, שאם אכן יבררו וימצאו מיהו – הורגים אותו, למרות שכבר ערפו את העגלה .
אך גם אם לא הצליחו לגלותו, הקב"ה מסבב זאת בדרך ניסית וכפי שמובא בתרגום יונתן בן עוזיאל, שלאחר מיתת העגלה יוצאים מטבורה תולעים ונהפכים לנחיל של ממש והולכים עד לביתו של הרוצח ובית הדין הולכים בעקבותיהם ומוצאים אותו. וה'רקאנטי' מביא שסופי תיבות הפסוק: "ואתה תבער דם הנקי" הוא 'רימה', לרמז על הענין הנזכר.
ורבינו בחיי מביא בשם 'דורשי חמורות', שהתורה הצריכה לקחת עגלה שלא עבדה מעולם ולמקום שלא נזרע, כדי שלא תכיר אותו ולא תהיה בו דרך סלולה, ולכן גם לא תרצה לצאת מן הנחל, ואז היו הכהנים מכים אותה על ערפה כדי שתצא, ואם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח ובכך תופסים אותו. אך אם לא זכו, היתה נשארת במקומה והיו עורפים אותה.
וה'ספורנו' מבאר את כוונת הפסוק באומרו: "כפר לעמך ישראל", דהיינו על ידי דם שופכו, ואף אם לא יתרחש נס גלוי מכל מקום דרכים רבות להקב"ה לסובב את מיתתו של הרוצח, כפי שאמרו שלמרות שד' מיתות בטלו, דין ד' מיתות לא בטל, ומי שנתחייב הריגה לבסוף נמסר למלכות או לסטים באים עליו והורגים אותו במקום בית הדין.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כג]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
