מידת הצניעות במעשים
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".
לשון הכתוב טעונה ביאור. כי הנה, בתחילה נוקט הכתוב בלשון יחיד: "מאה שנה, ועשרים שנה", ואילו לאחר מכן מסיים הכתוב בלשון רבים: "ושבע שנים". ועלינו להבין, מדוע פעם ופעמיים נוקט הכתוב בלשון יחיד, ואילו בפעם השלישית נוקט הכתוב בלשון רבים?
מבאר הזוהר הקדוש: אשרי מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, כמה הוא רב וגדול בעולם ההוא, הלא הוא העולם הבא. וכך פתח ואמר ראש הישיבה: "מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, הרי הוא גדול ועצום בעולם העליון! ומי שמגדיל את עצמו בעולם הזה, הרי בעולם הבא הוא קטן וזעיר!".
ובזה מובן מדוע הכתוב שינה את לשונו, בין לשון יחיד ללשון רבים, כי דווקא על מאה שנים שהן שנים רבות, נוקט הכתוב בלשון יחיד, לשון ממעטת: "שנה". וכמו כן, על עשרים שנים, שהן עשרות שנים, נוקט הכתוב בלשון יחיד: "שנה". אבל על שבע השנים, שהן שנים מועטות, נקט הכתוב בלשון רבים, לשון ריבוי: "שנים"!
בוא וראה, אומר הזוהר, כי אין הקדוש ברוך הוא מגדיל אלא את מי שממעיט את עצמו, ואינו ממעט אלא את מי שמגדל את עצמו. אשרי מי שמקטין את עצמו בעולם הזה, ועל ידי זה כמה הוא גדול בעולם הבא.
מדוע הרב הפסיק את תעניתו?
בענין זה מצינו מעשה נפלא הביאו הגאון החיד"א בספרו "כסא רחמים".
מעשה בגאון החסיד, רבי יעקב כולי, מחבר הספר "ילקוט מעם לועז", שערך תענית בת שלושה ימים ושלושה לילות רצופים.
תענית זו, מעלתה רבה ועצומה, אם כי היא גורמת חלישות גדולה לגופו של האדם. והנה, ביום השלישי לתענית, אחר חצות, כאשר רבי יעקב כולי כבר כמעט וסיים את התענית הרצופה, היה עליו להגיע לביתו של אחד מחשובי הקהילה, לצורך ענין מסויים.
רבי יעקב כולי לא גילה לאיש אודות תעניתו, והנה הוגש לפניו כוס קפה מהביל. באותם רגעים עמד רבי יעקב בפני התלבטות קשה. מצד אחד, בעוד זמן קצר תסתיים התענית והוא יזכה במעלה עצומה. מצד שני, כדי לסיים את התענית, הרי הוא צריך לגלות לבעל הבית כי הוא שרוי בתענית, שאם לא כן – עלול הלה להיפגע מכך שרבי יעקב אינו שותה על שולחנו…
ההתלבטות לא נמשכה יותר מרגעים ספורים. רבי יעקב כולי החליט להצניע את עובדת היותו מתענה. הוא הפסיק את התענית הארוכה, זמן קצר לפני סיומה, בירך ולגם מן הקפה. וכל זאת, כדי להצניע לכת עם אלוקיו…
מתוך ספר "שיחת יצחק"
