הגאון המקובל, חסידא קדישא ופרישא, רבי דוד שלום בצרי זצ"ל, מזקני וגדולי המקובלים בדורנו ומייסד ישיבת המקובלים "השלום" בירושלים, נולד בי"ד באב ה'תש"א (1941).
רבינו נודע בצדקותו העילאית, בעריכת תיקוני נשמות ובישועות שחולל לטובת הכלל והפרט, ומעונו הצר היווה אבן שואבת לאלפים שביקשו את דבר ה' וברכתו.
רבי דוד שלום נולד בשכונת בית ישראל שבירושלים, לאביו הצדיק הנסתר, רבי יוסף בצרי זצ"ל ולאמו הרבנית ויקטוריה ע"ה.
משפחתו היא משפחת רבנים מיוחסת ומפוארת; רבינו הוא נין לאחותו של רבן של כל בני הגולה, מרן ה"בן איש חי" זיע"א.
קשר שמיימי מופלא נקשר בעתידו עוד ביום ברית המילה שלו, בהיותו בן שמונה ימים בסך הכל. היה זה כאשר אל כסא הסנדקאות הוזמן זקנה של אמו, הגאון המקובל רבי יהודה פתיא זצוק"ל.
האם הנרגשת, נכדתו של רבי יהודה, שמעה את ההבטחה בהתרגשות עצומה ונצרה זאת בליבה באמונה.
בהגיעו לגיל שלוש שנים הוכנס ללמוד בתלמוד התורה "עץ חיים" בירושלים, ומשם המשיך לתלמוד תורה "בני ציון", שם למדו ולימדו גדולי חכמי ירושלים. עוד בטרם מלאו לו ימי המצוות, נכנס בשערי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה בעיר העתיקה. לבחינת הכניסה החמורה שינן בהתלהבות עצומה את סוגיות הש"ס יחד עם אחיו, הגאון רבי ששון חי בצרי זצ"ל (לימים רבה של שכונת "יגיע כפיים").
בישיבה קנה לו שם של כעילוי המתמיד של הישיבה, כשהוא זוכה ליצוק מים על ידיהם של ענקי הדור: ראש הישיבה חכם עזרא עטיה, חכם יהודה צדקה (שהיה קרובו), חכם מנצור בן שמעון, חכם יוסף עדס, וחכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל.
ולצד שקידתו העצומה על תורת הנגלה, כבר באותם ימים היו עיניו נשואות אל בית המדרש המקודש ללימוד חכמת הנסתר שעל יד הישיבה, בראשות המקובל רבי אפרים הכהן זצ"ל, תלמידו של מרן ה"בן איש חי", והיה מתפלל בלבו שיזכה להימנות בין חכמי הרזים.
שקידתו של רבי דוד שלום הייתה לשם דבר. בעודו בחור צעיר, בימי חמישי אחר הצהריים, עם סיום סדרי הישיבה הרשמיים, קבע לו בשבת תחכמוני סדר לימוד רצוף עם חבריו הגאונים רבי ראובן שרבאני ורבי יצחק אבא שאול, והיו הוגים בתורה כל ליל שישי וכל יום השבת עד צאתה.
בהגיעו לפרקו, זכה להקים בית של קדושה כאשר נשא את הרבנית ציפורה ע"ה (נפטרה בי"ד בניסן ה'תש"פ), בתו של עמוד התפילה ושר הקבלה, הגאון חכם סלמאן מוצפי זצוק"ל (שהיה תלמידו המובהק של חכם יהודה פתיא).
חמיו הגדול, מתוך חיבה יתרה והכרה בגדולתו, כינה את חתנו הצעיר בתואר הנדיר: "מרגלית יקרה", והשניים קבעו לימוד משותף מדי שבוע בלילות שני ושישי, בהם ישבו יחד ועסקו ברזי תורה כל הלילה רצוף, ומשם היו יוצאים לקברי צדיקים להעתיר על גאולת השכינה וישועת ישראל.
גם בשאר לילות השבוע מעולם לא עבר על רבינו חצות לילה בשינה, אלא היה מתגבר כארי ועוסק בתורה עד עלות השחר.
התמדה מבהילה זו באה לידי ביטוי במיוחד כאשר פרש רבינו מהנהגת ישיבת "חברת אהבת שלום" (אותה הקים בתחילת שנות ה-70 יחד עם המקובל רבי יעקב משה הלל שליט"א). לאחר הפרישה, הסתגר רבינו בביתו במשך שבע שנים רצופות, ובעמל על-אנושי למד בהשקט ובצינעה, במשך 18 שעות ביממה ללא שום הפסק דיבור, את הספר הקדוש "עץ חיים", שמונה שערים וסידור הרש"ש, עד שהקיף את תורת הנסתר לכל עומקה ורוחבה.
לאחר הסתלקותו של ראש המקובלים בירושלים רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל, נקרא רבינו למסור שיעורי קבלה עמוקים בישיבת "נהר שלום" על ידי הרב שלום שמואלי, ושם שתו בצמא את דבריו גדולי חכמי המקובלים, ביניהם ראש הישיבה כיום, הגאון רבי בניהו שמואלי שליט"א.
בשנת ה'תשנ"ג, יחד עם בנו וממשיך דרכו הגאון המקובל רבי יצחק בצרי שליט"א, הקים בשכונת מקור ברוך בירושלים את ישיבת "השלום" על שמו של המקובל האלוקי רבי שלום שרעבי (הרש"ש) זיע"א.
הישיבה הפכה לתל תלפיות, מקום שבו עלה ונתעלה, והעמיד מאות תלמידים, רבנים ודיינים, הלומדים קבלה בעיון עמוק.
שיטתו הברורה של רבינו הייתה, שאין לאדם להיכנס בשערי תורת הסוד אלא אם כן מילא כרסו בש"ס תלמוד בבלי ובפוסקים כדת וכדין. עיקרי שיטתו הובאו בבהירות ובהיקף עצום על ידי בנו ממשיך דרכו, הגאון המקובל רבי יצחק בצרי שליט"א, בשו"ת "גבורות יצחק".
בבית מדרשו הנהיג רבינו מניינים מיוחדים של תפילות הנערכות על פי כוונות סידור הרש"ש, הנמשכות שעות רבות בדבקות עילאית.
רבינו נהג להניח תפילין מהשכמת הבוקר ועד שקיעת החמה ללא היסח הדעת, כאשר בשעת מנחה היה מחליף לזוג תפילין נוסף – הנהגה הדומה לשיטת הגר"א שלא להסיר תפילין כל היום כולו.
ולצד כל זאת, רבינו היה זהיר במאוד מאוד שלא לצאת מגבולות ארץ ישראל לעולם, ואפילו לנסיעה קצרה. רק פעם אחת בחייו נאלץ לנסוע לחו"ל מסיבות פרטיות חיוניות, והצטער על כך צער רב (הנהגה זו נטועה עמוק בשורשיה של המשפחה. אביו, רבי יוסף זצ"ל, לא יצא מארץ ישראל מעולם, מאז עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בירושלים לפני למעלה מ-130 שנה. ואילו בן דודו של אביו, יוסף בצרי הי"ד, עלה על הגרדום בעיראק על ידי השלטונות בשל פעילותו להעלאת יהודים לארץ).
בחדרו שבישיבת "השלום" קיבל רבינו רבבות אלפי ישראל שבאו לבקש עצה, תושייה וברכה. בישיבה נערכים תיקונים מיוחדים ויסודיים – אותם הנהיג רבינו לימים בכל רחבי הארץ – מתוך צומות וסיגופים מעל דרך הטבע, למציאת זיווג, רפואה שלמה, פרנסה, זרע של קיימא ושלום בית.
רבינו נודע ברחבי העולם כממשיך דרכו בקודש של זקנו רבי יהודה פתיא זצ"ל בעריכת תיקוני נפש מיוחדים והוצאת "דיבוקים" שנאחזו באנשים חולים.
אחד האירועים המפורסמים – מבין עשרות ומאות שכאלו – התרחש בשנת ה'תשנ"ז, כאשר ערך טקס נורא הוד להוצאת דיבוק, יחד עם המקובל הגאון רבי יעקב עדס שליט"א (בעל "דברי יעקב"), מעשה שהרעיש את הארץ כולה ועורר התעוררות עצומה לתשובה.
מבין תלמידיו הרבים במהלך השנים בולטים גדולי תורה ומקובלים מפורסמים, ובהם: הגאון רבי עזרא ניסן (ראש ישיבת רינת התורה), הגאון רבי יהודה כהן (ראש ישיבת יקירי ירושלים), הגאון רבי יצחק כהן (רב שכונת שמואל הנביא), הדיין הגר"מ אלחדד, הגר"י אלחדד (מרבני פורת יוסף), הגאון רבי בניהו שמואלי, הגאון הצדיק רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל (רבה של אופקים), המקובל הגר"י מורגנשטרן (ראש ישיבת תורת חכם), הגר"י בלוי, הגר"א אוחנונה (ראב"ד ירושלים) ועוד.
רבינו היה ידוע באהבת ישראל היוקדת בלבו ובבכיו המשתפך ליד ארון הקודש בתפילות זעקה על צרותיהם של ישראל.
מתוך דאגה עמוקה לביטחון השוכן בארץ, נהג לקבל באופן קבע מפקדים וקצינים בכירים המשרתים בצה"ל, כדי לחזקם, ואף ביקש שיעדכנו אותו באופן שוטף במצב הביטחוני כדי שיידע על מה לכוון בתפילותיו.
בשל מעמדו הנישא, שיחרו לפתחו מנהיגי המדינה והציבור מכל קצוות הקשת – ובהם שמעון פרס, אריאל שרון, ועוד. כמו כן, היה קרוב ביותר למנהיגי תנועת ש"ס, ובראשם הרב אריה דרעי שזכה ללמוד יחד עמו בחברותא, וכן עמד בקשר רצוף עם מנהיגי יהדות התורה, דגל התורה והציונות הדתית, מתוך מטרה להשכין שלום ואחדות בישראל.
מעשה ביהודי עשיר ובעל נכסים, שבא לקבול ולהשיח את צערו הגדול לפני רבינו על מכות משונות ופגעים פתאומיים שהוא מקבל פעם אחר פעם באצבעות ידיו ורגליו, כאשר באורח פלא הפגיעה היא תמיד באצבע ה"בוהן" – פעם בציפורן חודרנית, פעם בנגיפה באבן, ופעם בדריכת אדם עליה. העשיר ביקש לקבל סדר תיקון כדי שהצרה תסור מעליו.
נרעש העשיר למשמע דברי קודשו, הודה מיד על האמת, וקיבל על עצמו מכאן ואילך להושיט יד ולסייע מיד, במאור פנים ובשמחה, לכל אדם הפונה אליו. ואכן, מאותה שעה ואילך, סרו הפגעים מרגליו וידיו כלא היו.
לאחר פטירת רעייתו הרבנית ע"ה, עבר רבינו להתגורר בין כותלי בניין ישיבתו ישיבת "השלום" בירושלים כדי להתקדש עוד יותר בלימודו. אולם בקיץ שנת ה'תשפ"ג עבר אירוע לבבי קשה, ובעקבות המצב הרפואי עבר להתגורר בעיר בני ברק לצורך מנוחה וטיפול, שם שהה בשנותיו האחרונות הרחק משאון העיר.
את הנהגת וניהול הישיבה המעטירה בירושלים מוביל כיום ביד רמה בנו ממשיך דרכו, הגאון המקובל הגדול רבי יצחק בצרי שליט"א.
לדאבון לב כל תלמידיו מוקיריו ושומעי לקחו נלקח מעמנו ערב חג סכות יד תשרי תשפ"ז בשעות הבוקר כשפיו ממלמל פסוקי תפילה על עם ישראל ונקבר באותו היום ערב החג וערב שבת אחר חצות
הירשמו לקבלת תכנים חדשים ועדכונים על מה שחדש בישיבת השלום
