למה לעשות תיקון לנפטרים?
נשמת היהודי חוצבה מתחת כסא הכבוד, וירדה לעולם הזה עולם המעשה, בשביל לעשות מצות וללמוד תורה, ובבוא העת לאחר מאה ועשרים שנה לעלות לגנזי מרומים ולקבל את שכרה אשר מגיע לה על מעשיה.
כל נשמה תקבל את שכרה המגיע לה בעולם העליון, אך קודם שתכנס למקום השכר שהוא מקום רוחני זך ונקי, תצטרך להינקות מטינופת העבירות, וזאת באמצעות יסורים שונים ומשונים.
מזמן פרידת הנשמה מהגוף, לא ניתן לנשמה עוד לתקן את אשר עשתה כאן בעולם המעשה, ואף שרואה את הטוב הצפון לצדיקים, איננה יכולה לעשות כלום, כי המתים חופשים מתורה ומעשים טובים.
אבל כאשר יהודי טוב בעולם הזה, חושב על נשמת הנפטר, ושולח לה איזה תורה לעילוי נשמתה או איזה מעשה טוב לעילוי נשמתה, אזי אותה הנשמה שמחה עצומה שאין לתאר ולשער, כי היא יודעת את גודל הדבר הטוב שעשו לעילוי נשמתה. ובפרט אם מי שעשה כן עבורה הוא הבן או הבת, וכן החתן או הכלה. ודומה הדבר לאדם ההולך במדבר ללא מים, ולפתע בא איזה איש ונותן לו כוס מים זכים לצמאו, כמה טובה יחזיק לאותו האיש. כך גם הנשמה שחפצה במעשים טובים ומצוות, ואין בידה לעשות.
יתירה מזאת, כאשר עושים תיקון הנפטרים שגילו סוד זה המקובלים, בכך נמחה עוונות שעשתה הנשמה בעולם, וחוסכים ממנה את הייסורים המגיעים על אותם עוונות. ומי לא יחמול על נשמת אביו או אמו, או אחד מקרוביו להצילם מן הייסורין ומרדיפת המקטרגים החיצונים.
ימים המסוגלים לתיקון נפטרים
✔ שבעת ימי האבל – בה הנפש של הנפטר יש לה געגועים לבית שהיתה דרה בו, ולגוף בבית הקברות, והולכים מהבית לקבר, והקבר לבית.
✔ בתוך החודש מהפטירה, וכן בתוך השנה – בזמן זה הנשמה נידונת על מעשיה.
✔ ביום השנה – כי בכל שנה ושנה עומדת הנשמה לדין מחדש.
✔ בימים נוראים וביחוד ביום הכיפורים – בו נפתחים ספרי חיים ומתים, ודנים את מה שנעשה בעולם הזה על פי מעשיו שעשה והשאיר בחיי חיותו. ונקרא 'כיפורים' בלשון רבים, כי מכפר גם על הנפטרים.
✔ ערב ראש חודש ניסן – כי בימי ניסן ותשרי הנשמות מצפצפות, ומבקשות מה' על חיי האדם ועל זרעם.
✔ אם נגלה בחלום ונראה שהוא בצער או לא נראה כל כך טוב.
אמירת קדיש ברכו והפטרה
על מעלת הקדיש מגלה הזוהר הקדוש שיש בכוחו לפרוץ מנעולים של ברזל של הקליפות הרעות, ואומרים את הקדיש בלשון ארמית, כי בכך שוברים את כוחו של הסטרא אחרא, ובכך יתעלה כבוד ה'.
ומסופר בזוהר מעשה בבן אחד שבעת שקרא את ההפטרה בקהל הוציאו את אביו מדינה של גיהנם, ובשעה שאמר קדיש – קרעו את גזרו דינו, ובשעה שלמד תורה – נתנו לו חלק בגן עדן, וכאשר התחכם בנו יותר, וקראו לו 'רבי', עיטרו אותו בכתר שהצדיקים מתעטרים בו. ומכאן למדים שקריאת ההפטרה ואמירת קדיש בשנה הראשונה לפטירת ההורים, יש בה תועלת גדולה לנשמתם.
ומלבד התועלת האמורה להצילם מדין גיהנם, יש בזה עוד תועלת להכניסם לגן עדן ולהעלותם ממדרגה למדרגה, ולכך אף בשבתות וימים טובים שאין אש של גיהנם פועל, צריך לומר את הקדיש, בשביל להעלות את נשמתו למקום גבוה בגן עדן.
בכל הי"ב חודש יאמרו הבנים את הקדיש לעילוי נשמת הוריהם, מלבד השבוע הראשון של החודש הי"ב. וגם באותו שבוע יכולים לומר קדיש לאחר לימוד תורה, ודוקא מקדישים שאומרים היתומים בתפלה יש להימנע באותו שבוע (רב פעלים, בן איש חי ). גם אמירת 'ברכו את ה' המבורך' יש בה תועלת רבה לנשמת הנפטר (מקבציאל).
וכך גם בכל שנה, ביום האזכרה הנקרא 'יארצייט' יאמרו קדיש, ונהגו להתחיל לומר את הקדיש כבר מליל שבת שבאותו שבוע יחול בו היארצייט, כי עליית הנשמות ממדרגה למדרגה הוא כבר מיום שבת זו (רב פעלים). ויש הנוהגים לומר קדיש אחרון שקודם 'עלינו לשבח' בכל ערבית של שבת לעילוי נשמת ההורים, אפילו לאחר כמה שנים, כי הוא עת עליית הנשמת לגן עדן העליון (כף החיים).
עליה לקבר
יש נחת גדולה לנשמת הנפטר שקרוביו באים לבקרו על הקבר. ועושים כמה דברים לעילוי נשמתו.
ראשית יש ללמוד כמה משניות על הקבר, נוהגים עוד להדליק נרות לעילוי נשמת הנפטרים, ובעת ההדלקה יזכיר את שם הנפטר בפיו. וטוב וראוי לתת צדקה עבור הנפטר, כי דבר זה מועיל יותר מההשכבה. ומניחים יד שמאל על הקבר ולא יד ימין.
יש שנוהגים קודם שהולכים מהקבר מניחים איזה אבן על המצבה, והוא משום כבוד המת להראות שהיו על קברו, ויש בכך סגולה שלא ישכח תלמודו בקוראו הכתב שעל גבי הקבר. אולם, סבי המקובל הרב סלמאן מוצפי זצוק"ל היה מניח אבן בבואו לקבר, והוא לסימן הזמנה לנשמה שתבוא לשמוע את דברי התורה שאומרים על הקבר, והיה מקפיד בצאתו להסיר את האבן, לרמז שנשמה תחזור למקומה, וכן היה מסלק גם את האבנים שראה על גבי מצבות הצדיקים.
אזכרת שם הנפטר
עצם אזכרת השם של הנפטר עם בקשת רחמים, מועיל מאוד, כי דיבור התחתונים בעולם הזה, פועל בעליונים. ובפרט ביום כיפור ישנו כוח מיוחד באזכרת שמות הנפטרים, ונוהגים לעשות כן לאחר אמירת 'כל נדרי' במעמד הספרי תורה הנתונים על הבימה.
המקובל רבי אהרן ממודינא בספרו 'מעבר יבק' מדגיש, כי תפילת הבן על אביו או התלמיד על רבו, כוחה גדול יותר מאשר תפילת אחרים עליהם. ובפרט אם יזכר שמו בבית הכנסת שהיה רגיל להתפלל בו, וכל שכן אם הוא בנה את אותו בית הכנסת או הקדיש בה הקדשות. כמו כן, כאשר המתפלל הוא אדם צדיק ובעל זכויות, אזי תפלתו מתקבלת בשמים, ולכך נהגו שרב בית הכנסת מזכיר את שמות הנפטרים, ומבקש עליהם רחמים.
צדקה
האור החיים הקדוש מבהיר, שמצות הצדקה עבור הנפטר היא מועילה גם אם הנפטר היה רשע בחייו, כי כל אדם יכול לתת את זכות המצוה קודם שיעשנה לטובת אדם אחר, וכפי שמצינו לענין הסכם יששכר וזבולון.
וכסיוע לדבריו, מציין את מה ששמע אשר סיפרו בני אדם, בענין רוח של נפטר הנקרא דיבוק שנכנס בבתולה אחת, ואמר להם שיועיל לו לזכות נשמתו אם יתנו בעדו שמן למאור לבית הכנסת וכדומה. וכתב ה'אור החיים' שאין כל ספק כי אותו הרוח היה רשע, ואף על פי כן אמר שיועיל לו מה שיעשו עבורו החיים.
דרך הישיבה
ניתן להעביר שמות לישיבה, בו מורינו ורבינו ראש הישיבה מוהר"ר הגאון המקובל הרב יצחק בצרי שליט"א, עושה תיקון הנפטרים, ובו תפילות וייחודים נשגבים להצלחת נשמת הנפטר, ויש בזה נחת רוח גדולה לנפשו רוחו ונשמתו. כמו כן ניתן למסור את השם של הנפטר ובישיבה ילמדו לעילוי נשמתו], וביום השנה ניתן למסור מעות להגשת כיבוד ללומידם שיברכו בעדו.
