תשובה: כדי לעמוד נכונה על הרעיונות העמוקים והנפלאים שהוסתרו במצוה זו, נתאר את סדר עריפת העגלה כנזכר בתורה הקדושה ובדברי חכמים בש"ס.
ידוע לכל כי עגלה ערופה באה בעקבות פרשיה של רצח עלום שמתגלה בפתע פתאום, בלא שום זכר ופרטים על הרוצח, כאמור : כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. בשל כך מצווה התורה: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל.
ובהמשך מפרטת התורה את סדר העריפה, שצריך לעשות דווקא בנחל איתן, שבו קרקע קשה שלא נעבדה ולא נזרעה לעולם, ולאחר מכן הזקנים רוחצים את ידיהם במים ואומרים יחד עם הכהנים: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.
רבותינו הקדישו פרק שלם לדיניה של העגלה ערופה במסכת סוטה, שם מבוארים בפרוטרוט כל הלכותיה ופרטיה למן אופן מציאת ההרוג וצורת מדידת המרחק שלו מן הערים, ועד לסוג העגלה ודינו של הנחל לאחר עריפתה. מובן שלא נוכל לירד לחקר כל טעמי ורמזי דיני המצוה, אך נלקט מעט מזעיר את הרעיונות העיקריים העולים ממנה.
על דרך הפשט, מטרת מעמד עריפת העגלה היא לבער את הרוצחים מקרב העם, כפי שמבאר החינוך, שעל ידי אסיפת זקני העיר וגדוליה – יצטרפו אנשים רבים החפצים לראות את ההמולה ולכן לוקחים פרה, שהיא בהמה גדולה, ואז יבואו לשוח בדבר ולבקש את פתרון תעלומת הרצח עד שלבסוף יגלו את זהות הרוצח.
ואכן מדובר במעמד רב רושם שטרם נראה כמותו, כי לא רק כל הזקנים שבאותה העיר והכהנים נאספים לשם, אלא אף המלך והסנהדרין והכהן הגדול – כולם באים לכינוס זה, ומי הוא זה שרואה אותם יוצאים ואינו יוצא עמהם.
רעיון זה מסביר גם את מה שהעיר הקרובה אל החלל צריכה להביא את העגלה, ואף משלמת אותה מכספה כי בנוהג שבעולם הרוצח מגיע מהעיר הקרובה למקום הרצח ולכן גם אסור לעבוד בנחל לאחר העריפה כדי לחזק דבר המעשה ברבים. מטעם זה גם הריגת העגלה נעשית מן העורף, כשם שהרוצח מן הסתם הרגו כשבא מערפו ובסתר, ולא פנים אל פנים.
אולם, גם אם לא ישיגו לבסוף את שופך הדמים ישנו טעם נוסף לכל מעשים אלו, כי עצם העובדה שפרשייה זו לא עברה לסדר היום, אלא העם כולו דורש את דמו של ההרוג, תמנע ממקרים כגון אלו להישנות פעם נוספת, כי אין לך דבר חמור יותר מקיפוח נפש בישראל ועל מעשה שכזה מוכרחים לקחת אחריות. ולכן העיר הקרובה אל החלל מביאה את העגלה, כי לולי שהיה בידיהם עוון דומה לא היה מתגלגל דבר זה להיות בסמוך.
ובמסכת יומא מסופר שבעת שהתחרו ביניהם שני פרחי כהונה – מי יגיע ראשון למזבח ובכך יזכה באחת מן העבודות במקדש, קם אחד מהם ובלהט ההתחרות, כשראה שהלה משיגו בד' אמותיו, תקע סכין בלבו! מיד עמד רבי צדוק על מעלות האולם וזעק: אחינו בית ישראל, שמעו! הרי הוא אומר: "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך", אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. ומפרשת הגמרא שלמרות שכאן נודע מי ההרוג ואין שייך כלל להביא עגלה ערופה, מכל מקום רצה רבי צדוק לעוררם בבכי לבל יעברו אחר מעשה זה לשגרת חייהם.
התעוררות מוסרית זו תבוא גם בשל כך שלוקחים דווקא עגלה צעירה, שלא עשתה פירות, כלומר שטרם הולידה ולדות, ועורפים אותה בנחל איתן, שהוא מקום שאינו עושה פירות ואינו מגדל דבר, לרמוז על כך שהרוג זה בטרם הספיק לעשות פירות ולהשלים את יעודו כאן בעולם. וגם לאחר העריפה התורה אוסרת לעשות שום עבודה בקרקע, כדי שזכרון המעשה הזה לא ימוש מאתנו לעולם.
בסיום המעמד אומרים הזקנים: "ידינו לא שפכו את הדם", ומבארת הגמרא שבוודאי שלא היה צד שבית הדין שופכים את דמם של ישראל, אלא שאולי היה להם גרם בדבר, כי יתכן שהם פטרוהו בלא מזון ומשום כך הוא נאלץ לשדוד את הבריות ולבסוף נהרג, או ששלחוהו מאתם בלא ליווי ובהיותו יחידי קם עליו הרוצח והרגו.
כך גם את העובדה שעם ישראל זקוקים לכפרה, כפי שאומרים הזקנים והכהנים בתפילתם: "כפר לעמך ישראל", מבאר הרמב"ם שהוא מפני שאולי לא שמרו כל הצורך על הדרכים המסוכנות ובכך לא מנעו את ההרג.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כג]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
