כה מסופר בזוהר הקדוש רבי פנחס בן יאיר הלך לראות את בתו, אשר היא אשת רבי שמעון בעת שהייתה חולה, והיו הולכים עמו החברים. רבי פנחס רכב על חמורו, ובעודו הולך בדרך פגש בשני ערבים, אמר להם: האם ידעתם שבשדה זה נתעורר ונשמע איזה קול מימות עולם? אמרו לו: מימי עולם אין אנו יודעים, אבל בימינו אנחנו יודעים, שיום אחד היו כאן לסטים האורבים בדרכים לאנשים ההולכים בשדה זו, ובדעתם היה להרוג את העוברים והשבים. ופגעו באותם יהודים שעברו שם, ורצו לגזול את ממונם ולהורגם, ונשמע מרחוק באותו שדה קול של אותו החמור שאתה רוכב עליו, שהיה נוער שתי פעמים, ובאה שלהבת אש יחד עם הקול ההוא ושרפה את הליסטים, וניצלו אותם היהודים שהיו הולכים שם. אמר להם רבי פנחס בן יאיר, בזכות דבר זה שאמרתם לי, תהיו ניצולים ביום הזה מליסטים אחרים שמחכים לכם בדרך.
בכה רבי פנחס ואמר: ריבונו של עולם, את הנס הזה עשית בזכותי, וניצלו אותם היהודים, ואני לא ידעתי.
פתח רבי פנחס ואמר: 'לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו' – כמה טובות וחסדים עושה הקב"ה עם בני אדם, וכמה ניסים הוא עושה להם בכל יום, ואין האדם יודע דבר אלא הקב"ה לבדו. אדם קם בבוקר, ובא נחש להורגו, ואותו אדם מניח את רגליו על ראשו של הנחש בלי ידיעתו והורג אותו, ואין יודע בזה אלא הקב"ה לבדו, זהו שנאמר: 'לעושה נפלאות גדולות לבדו', שאפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו.
וכמו כן אדם הולך בדרך, ולסטים מחכים לו להורגו, ובא אדם אחר ונותן כופר תחתיו והוא ניצל, ולא ידע את הטובות שעשה לו הקב"ה והנס שאירע לו, אלא הקב"ה לבדו יודע מכך, זהו שנאמר: 'לעושה נפלאות גדולות לבדו', היינו שהוא לבדו עושה את הנס ויודע, ושום אדם אחר אינו יודע.
אמר רבי פנחס לחברים: חברים, מה ששאלתי לאלו הערבים הנמצאים תמיד בשדה, כוונתי הייתה לברר האם שמעו את הקול של החברים העוסקים בתורה, שהרי רבי שמעון ורבי אלעזר בנו ושאר החברים הם נמצאים לפנינו, ואינם יודעים ממנו, ושאלתי לאותם הערבים עליהם, משום שידעתי שקולו של רבי שמעון יחריד שדות והרים, והם גילו לי מה שלא ידעתי [שעל ידי הקול של חמורו באה שלהבת אש ושרפה את הלסטים].
בעוד שהיו רבי פנחס והחברים הולכים, חזרו אליהם אותם הערבים, ואמרו לרבי פנחס, זקן זקן, אתה שואל אותנו האם שמענו קול מימות עולם, אך לא שאלת אותנו על מה שראינו ביום זה, שביום זה ראינו פלא על פלא: ראינו חמשה אנשים יושבים וזקן אחד ביניהם, וראינו שעופות מתאספים ופורשים את כנפיהם על ראשם, אלו הולכים ואלו באים והצל אינו עובר מעל ראשם, ואותו הזקן מגביה קולו עליהם, והם שומעים.
אמר רבי פנחס: על זה שאלתי אתכם, ערבים ערבים, לכו לדרככם, ודרך זו תהיה מתוקנת לפניכם בכל מה שתרצו, שני דברים אמרתם לי ששמחתי בהם, ובשכר זה תתברכו בדרך שתלכו בה, והלכו לדרכם.
אמרו החברים לרבי פנחס: איך נדע את אותו המקום שרבי שמעון נמצא בו? אמר להם: תעזבו לבעל הפסיעות של הבהמות [נראה שכוונתו לשר הממונה על הבהמות] שהוא ידריך את פסיעות החמור לשם, רבי פנחס לא היה טוען ומנהיג את חמורו, וחמורו נטה מן הדרך הסלולה מרחק שתי מילין והלך למקום שרבי שמעון והחברים נמצאים.
התחיל החמור לצעוק, וצעק שלש פעמים, ירד רבי פנחס מן החמור ואמר לחברים: נכין עצמנו לקבל את סבר פניו של עתיק יומין [היינו השכינה השורה על פניו של רבי שמעון], שעתה יצאו אלינו רבי שמעון והחברים. שמע רבי שמעון את קולו של החמור, אמר לחברים: נקום, כי קול החמור של הזקן החסיד התעורר אלינו, וקמו רבי שמעון והחברים עיי"ש עוד בהמשך המעשה.
הובא בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף ז]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
