בגמ' בחולין כתוב "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים – שוב אינו רואה"
שאלה: דברי הגמרא מעוררים אותנו לשאלה קשה, בה נתקל כל אחד אשר איננו רואה ברכה גדולה בלימודו, האם אכן יש קצבה וגבול עד כמה על האדם לנסות ולהשקיע את כוחותיו בתורה הקדושה, ובתום אותו הזמן ראוי לו לעזוב את לימודו ולצאת לעמל כפיים?
תשובה: נקדים ונחדד, כי שאלתנו אינה עוסקת אם יש חובה על האדם לבטוח בה' ולא לעשות שום השתדלות לפרנסתו, כדי שיוכל לפנות כל זמנו ללימוד התורה, או שמא עליו לעסוק בדבר מה לכלכלת אנשי ביתו ולהסתפק בקביעות עתים לתורה? כי דבר זה מסור לכל איש ואיש, כפי מידת בטחונו בבורא העולם וגם אהבתו את התורה, ועל כן מי שרואה שמזונות ביתו מצומצמים ביותר והדבר מעיב על שלום ביתו, יעשה שאלת חכם – האם אכן צריך הוא להמשיך בלימודו או לעשות השתדלות נוספת לפרנסתו.
במאמרנו נתמקד בתלמיד שכבר זכה שמן השמים מספיקים לו את כל צרכיו, ויש ביכולתו להגות בעמל התורה הקדושה, אלא שלאחר זמן ממושך נוכח הוא כי איננו בר אוריין וחכמתו אינה משתמרת בקרבו (וכדברי רש"י "שלומד ושוכח"), ורואה בכך סימן מן השמים שאיננו מתאים ללימוד. כאשר מפשט דברי הגמרא לכאורה משתמע שאין מוטל עליו לדבוק בתורה עד בלי די, ולאחר חמש שנות לימוד מאומצות יכול הוא לבחור בדרך של קביעת עתים עם מלאכה. האם נכונו הדברים או לאו?
כדי להבהיר את הטעות שבהבנה זו, עלינו להבין ביסודיות את חובת לימוד התורה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל. כי אם אכן הלימוד היה כאמצעי כדי לדעת את התורה, ובדומה לשאר החכמות שאיש אינו מתעניין בלימודן לשם הלימוד, אלא רק על מנת לרכוש ידיעה והשכלה או אולי מקצוע מבוקש, אזי היה מקום לשאלתנו, ואולי אף למסקנה שלכאורה יוצאת מדברי הגמרא. אך בהיות ומצות תלמוד תורה איננה קשורה בהכרח לידיעת התורה, על כן ברור שאף מי שאינו מצליח בתלמודו – מוכרח להמשיך ולקיים את חובתו יום – יום, ונבאר.
רבי ישראל סלנטר בספר 'אור ישראל' היטיב להגדיר כי מצות תלמוד תורה למעשה כוללת שני עניינים: א. הגיון התורה. ב. ידיעת התורה. מצד חובת ההגיון בתורה, כמו שכתוב: "והגית בו יומם ולילה", האדם מוכרח להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה. ומבחינה זו אין זה משנה אם הוא עוסק במסכת נגעים ואהלות או שהוא קורא בספר תהלים, ואף שלעולם לא יוכל לפסוק דין מתוך לימודו – כל שהוא הוגה בדברי תורה הוא מקיים את מצוותו.
אמנם, מצד חובת ידיעת התורה, אשר נלמדת מהפסוק ושננתם לבניך – שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, מוכרח האדם שלימודו יהיה במטרה לדעת את כל התורה כולה בעיון ובבקיאות, וזאת כדי שתהיה בידו הלכה ברורה לדעת מה לפסוק בכל שאלה.
וההבדל בין שני החלקים, שמפאת החובה להגות בתורה מוכרח האדם ללמוד בלי הפסק כלל, מלבד לרגעים בודדים שמוכרח הוא לקיים את גופו, אך מצד ידיעת התורה הותר לו להרפות מעט מלימודו כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו, וכמו כן אם צריך הוא לילך ממקום למקום ולבטל תורה בשביל ללמוד תורה אצל רב מסוים מותר לו, כדי שישיג ויבין וידע את התורה לאשורה.
וכאן מוסיף רבי ישראל סלנטר דבר נוסף, שרבים מיראי ה' חושבים שעיקר מצות ידיעת התורה שייכת למי שביכולתו להגיע לכלל הוראה לרבים, אך מי שהוא בודד במקומו יוכל להיות עובד ה' ולקיים את כל מצוותיו גם מבלי להיות גדול בתורה. אך באמת היא טעות גדולה, כי כל אדם באשר הוא – כל מה שיוסיף דעת והבנה ויפתח את שכלו לפלפל כראוי וגם ידע בבקיאות חלקים ניכרים בתורה – הוא יוכל גם לקיים את המצוות ביתרון הכשר, וכל עבודתו לפני ה' יתברך תגדל עשרת מונים.
מכל זאת ניווכח בבירור, שאין כל ספק שהגמרא לא התכוונה לתחוֹם את לימוד האדם בזמן, ומי שעבר זמנו בטל קרבנו, חלילה, אלא בין כה וכה מוכרח האדם להגות בתורה ככל כוחו, גם אם אינו זוכה להורות הוראה לרבים. ועל כך אמר התנא במסכת אבות: לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להבטל ממנה. כלומר, שאין לנו לבחון את מעשינו על פי מבחן התוצאה, כי השכר יבוא כמשקל המאמץ וההשתדלות.
אם כך, מוכרחים אנו לבקש הסבר ופירוש לדברי הגמרא שלפנינו, למה התכוונו רבותינו כשאמרו שמי שאינו רואה סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה?!
התשובה לכך נמצאת בספר 'חסידים' לרבי יהודה החסיד,בביאור הפסוק בספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה", שאם אדם רואה שבנו מצליח במקרא ולא בתלמוד – לא ידחוק את השעה ללמדו תלמוד, ואם להיפך מבין בתלמוד – אל ידחקנו ללמוד מקרא, אלא במה שיודע יחנכהו.
ולמדנו מתוך דבריו שכאשר האדם אינו מצליח בתחום אחד בתורתנו הקדושה, ינסה את מזלו במקום אחר בתורה, ואולי כאשר יתחכם בדבר ההוא יהיה מספיק בר דעת לשוב ולהבין בשאר חלקי התורה שלא עלו בידו.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף כד]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
