ל"ג בעומר

מפסח עד ל"ג לעומר נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, והיה העולם שמם מתורה, רבי עקיבא אזר תעצומות נפש עילאיים ובו ביום – ל"ג לעומר – כינס חמשה תלמידים, ולימדם תורה וסמך אותם להוראה, ומהם נתפשטה התורה בכל ישראל. מגדולי התלמידים היה רבי שמעון בר יוחאי, ועל כן האריז"ל היה נוהג להגיע כבר שלשה ימים קודם ל"ג לעומר למירון מקום קבורת רשב"י, והיו נוהגים לאכול ולשתות ולשמוח שם, כמובא בשער הכוונות. ויש אומרים (ספר ערוך השולחן) סיבה נוספת לשמחה ביום זה, כי בל"ג לעומר יצא רשב"י מן המערה לאחר י"ג שנים של עמל בתורה, ועל כך נקבע ליום שמחה על האורה הגדולה שהתגלתה בעולמינו.

אף שהימים של העומר הם ימי דין, אבל מיום ל"ג מתחלף הדין ונעשה רחמים, כי הימים הראשונים של העומר שייך לשם אלוקים שהוא דין. האותיות האמצעיות של אלקים הם: לה"י, האותיות הקודמות להם: כד"ט, והם בגימטרייה: ל"ג, וחילוף האותיות של לה"י לכד"ט זה היפוך מדין לרחמים (שער הכוונות).

פעמים שנבצר מלעלות אל ההר הקדוש ביום זה מסיבות שונות, מכל מקום ידליק נר בביתו לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, וילמד בזוהר הקדוש, מה טוב ומה נעים שיקרא כל אדם בספר 'הילולא רבא' שהוציא דוד זקנתי המקובל רבינו יוסף חיים זצוקללה"ה, ובו קטעי זוהר נבחרים בענין רבי שמעון. וירבה שמחה ביום זה כי הוא יום שמחת רשב"י (החיד"א).

הפיוט "ואמרתם כל לחי"

דוד זקנתי בעל ה'בן איש חי' רבינו יוסף חיים זיע"א חפצו ותשוקתו לדרוך על אדמת ארץ הקודש, ואכן בחודש ניסן שנת תרכ"ט בהיותו בן ל"ה שנה, יצא מבגדאד והגיע אל עיר הקודש ירושלים, וביקר בישיבת המקובלים 'בית א-ל' בירושלים, משם שם פעמיו אל חברון להשתטח בקברי האבות, ולאחר מכן פנה ונסע לערי הגליל להשתטח על קברי הצדיקים, ובפרט על קברו של בניהו בן יהוידע.

בליל ל"ג בעומר הלך אצל מצבת התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ושם השמיע לראשונה את שירו שחיבר לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, והוא השיר המפורסם "ואמרתם כה לחי אדונינו בר יוחאי". בהגיעו אל ההילולא דרשב"י, התקבל בהתלהבות יוצאת מגדר הרגיל, ממש נישא על כפיים.
רבינו יוסף חיים זיע"א הופיע בפני קהל החוגגים כאשר טס של כסף היה תלוי בשרשרת על צווארו, על אותו הטס היה חרות השיר "ואמרתם כה לחי", הוא שינן היטב לקהל את השיר ואת הלחן שלו, אף הוא רקד ושמח שם הרבה עם הקהל.

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי¹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן צַדִּיקָאי
אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא אַשְׁרֵי עַיִן רָאַתְהוּ, לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ² אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
בָּרוּךְ הוּא מִפִּי עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ הוּא מֵהֵרָיוֹן³, מְאוֹר גָּלִיל הָעֶלְיוֹן אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה⁴ בְּדַת תּוֹרָה תְּמִימָה, מָלֵא מַדָּע וְחָכְמָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
דָּרַשׁ כָּל תַּעֲלוּמוֹת בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, עָלָה מַעֲלוֹת רָמוֹת⁵ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
הֻחְבָּא בְּתוֹךְ מְעָרָה מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה, שָׁם לָמַד סִתְרֵי תוֹרָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
וְשָׁם נִבְרָא מַעְיָן לוֹ וְחָרוּב לְמַאֲכָלוֹ, מַה טוֹב חֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ⁶ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה דִּין רֵיכָא וּבַר רֵיכָא⁷, זָכָה וְרַבִּים זִכָּה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
חִדֵּשׁ כַּמָּה הֲלָכוֹת הֵן בְּמִשְׁנָה עֲרוּכוֹת⁸, זֶה הַמַּרְגִּיז מַמְלָכוֹת⁹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
טִהֵר אֶת עִיר טְבֶרְיָה עָשָׂה אוֹתָהּ נְקִיָּה¹⁰, הוֹדוּ לוֹ מִן שְׁמַיָּא¹¹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
יָדַע כָּל הַנִּסְתָּרוֹת דְּבָרָיו עוֹשִׂים פֵּרוֹת, בִּטֵּל כַּמָּה גְּזֵרוֹת¹² אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
כָּל יָמָיו אֲשֶׁר חָיָה אוֹת הַקֶּשֶׁת לֹא נִהְיָה, כִּי הוּא אוֹת עוֹלָם הָיָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
לְכָל יִשְׂרָאֵל הֵאִיר בְּסוֹד תּוֹרָה הַבָּהִיר, כְּאוֹר הַחַמָּה מַזְהִיר אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
מָקוֹם בָּחַר בִּשְׁמַיָּא עִם הַנָּבִיא אֲחִיָּה¹³, זֶה מִבְּנֵי עֲלִיָּה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
נֶחְמָד מְאֹד לְמַעְלָה זָכָה לִיקָר [כבוד] וּגְדֻלָּה, כֶּתֶר עֶלְיוֹן לוֹ נִגְלָה¹⁴ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
סִינַי סִינַי לוֹ נִקְרָא¹⁵ אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה, מִמֶּנּוּ תֵּצֵא תּוֹרָה אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
עָשָׂה שִׁבְעִים תִּקּוּנִים¹⁶ יְקָרִים מִפְּנִינִים, בָּם תִּקֵּן הָעֶלְיוֹנִים אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
פָּתַח אֶת פִּיו בְּחָכְמָה הוֹצִיא אוֹר תַּעֲלוּמָה, תִּקֵּן זָהֳרֵי חַמָּה¹⁷ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
צַדִּיק יְסוֹד הָעוֹלָם גִּלָּה מִדְרַשׁ הַנֶּעֱלָם¹⁸, יָכוֹל לִפְטוֹר הָעוֹלָם¹⁹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
קוֹלוֹ זִמֵּר עָרִיצִים²⁰ וְהִכְרִית אֶת הַקּוֹצִים, וְהִצִּיל הַלְּחוּצִים²¹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
רָאָה פָנָיו מְאִירִים בְּשִׁבְתּוֹ עִם חֲבֵרִים, עֵת גִּלָּה סוֹד נִסְתָּרִים²² אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
שָׁלוֹם רַב עַל מִשְׁכָּבוֹ מַה יָפְיוֹ וּמַה טּוּבוֹ, דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ²³ הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ, הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי רַבִּי שִׁמְעוֹן צַדִּיקָאי

הסבר על המזמור

[1] 'כה' – כן, 'לחי' – איש חי וזריז (רש"י שמואל א), והיינו שראוי ונאה לשבח לאיש חשוב, הוא רבי שמעון בר יוחאי, אשר חי וזריז בלימוד סודה של תורה.
[2] לבו מלמד את פיו לדבר צחות (רש"י משלי). עוד יש לפרש כאן, אדם שיש לו לב חכם, ישכיל להעלות בפיו ולהגות בדברי תורתו של אדוננו בר יוחאי.
[3] יש להטעים את הדברים על פי מעשה שהובא בספר 'נחלת אבות' יוחאי אביו נשא אשה כשרה וצדקת ושמה שרה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד. הרבתה להתפלל לזכות לפרי בטן. שמע ה' את קולה, ובליל ראש השנה ראה יוחאי בחלומו, שעומד ביער גדול מלא אילנות, והוא נשען על אילן יבש. וישא עיניו וירא, והנה איש על כתפו חבית מלאה מים, עבור בכל היער וישקה כמה אילנות יבשים, וכמה אילנות יבשים לא השקה, וכשהגיע לעץ שיוחאי נשען עליו, הוציא אותו האיש מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים טהורים, וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויברכהו. תיכף ומיד ראה יוחאי, כי שרתה הברכה באותם מעט מים, וגדל האילן ונשא פרי. ויקץ משנתו מתוך שמחה. ויספר את חלומו לאשתו, ויאמר לה: חלום חלמתי, ופתרונו פשוט, היער הוא העולם, והאילנות הם הנשים – מהם נותנות פירות ומהם עקרות כאילנות היבשים. ובראש השנה נפקדות, ואילן שנשענתי עליו הוא אתְ, והשקו אותך ממעין הברכה להוליד בנים צדיקים וחכמים. ואמנם דבר אחד נשאר לי להבין, מדוע את כל האילנות השקו מהחבית, ואת האילן שנשענתי עליו השקו אותו מצלוחית? במוצאי ראש השנה הלכו יוחאי ואשתו אל התנא הקדוש רבי עקיבא, ושאלוהו על פתרון החלום. וכך השיב להם: דע יוחאי, שמפני התפלה ורוב הדמעות אשר שפכה אשתך לפני ה', על כן תזכה היא בולד צדיק, ואותה צלוחית שראית – היא צלוחית של דמעותיה, שנאספו, ומהם השקוה.
[4] "איש מלחמה – זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה" (חגיגה), וכן פירושו כאן: "גיבור ואיש מלחמה", במה? "בדת תורה תמימה", והוא שאמר בהמשך: "מלא מדע [-ידיעה] וחכמה". עוד פירושו, 'גיבור ואיש מלחמה' – שנלחם ביצר הרע ובמלאכי החבלה והחיצונים, וכיצד מתגבר עליהם ונוצחם? על ידי "בדת תורה תמימה".
[5] שבתחילה רבי שמעון היה מקשה קושיה, ורבי פנחס היה משיבו י"ב תירוצים. אך לאחר שהתגדל בחכמת התורה במערה, רבי פנחס היה מקשה קושיה, ורבי שמעון היה משיבו בכ"ד תירוצים.
[6] גורלו, כמו "חבל נחלתו" (דברים), והוא חלקו, וכפל הדברים במלים שונות למליצת הפזמון.
[7] פירוש: זהו מלך ובן מלך, כי אף אביו יוחאי היה תנא גדול.
[8] כתובות וערוכות.
[9] כדאיתא בסוף האידרא זוטא: שבזמן שנכנסה מיטת רבי שמעון במערה בכפר מירון, שמעו קול מהמערה שאומר: 'זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות'. רמז נפלא נתנו בו, 'מרעיש הארץ' (916) – גימטרייה 'רבי שמעון בר יוחאי' (915) עם הכולל.
[10] מסופר במסכת שבת לאחר שניצל מהרומאים ויצא מהמערה, רצה לתקן איזה דבר לטובת הרבים. וכאשר שאל האם יש דבר שצריך לתקנו? ענו לו: יש מקום שיש בו ספק טומאה ויש צער לכהנים שצריכים להקיפו. ואכן, רבי שמעון גילה את המקום הטמא ובכך טיהר את שאר הדרכים.
[11] הסכימו עמו מן השמים. בירושלמי מסופר על כותי שרצה ללגלג על מעשיו, והטמין מת במקום שרשב"י טיהר, ואמר לו: הנה מקום פלוני שטיהרת הוא טמא. מיד צפה רשב"י ברוח הקודש שאותו הכותי הניח את המת שם, ואמר: גוזר אני על העליונים [-אותו כותי שעתה הוא בין החיים] שירדו [-לקבר], ועל התחתונים שיעלו [שיחייה אותו המת שהניחו הכותי שם], וכן היה. הרי שסייעו בידו מן השמים והסכימו על כל מה שטיהר.
[12] מסופר בגמרא במסכת מעילה: פעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ולא יטבלו במקווה. אמרו חכמים: מי ילך ויבטל את הגזרות? ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, כשהגיע לעיר בא השד 'בן תמליון' ונכנס בבת של הקיסר, והשתגעה, והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את רבי שמעון בן יוחאי, כאשר בא לבית המלך אמר: "בן תמליון צא, בן תמליון צא", ומיד יצא, שמח הקיסר ואמר לו תשאל ממני כל מה שיש לך לשאול, והכניסו לבית הגנזים לקחת מה שברצונו, ומצא את אותה האיגרת שכתובים בה את הגזירות על ישראל, נטלה וקרע אותה. עוד ביטל כמה גזירות רעות שנגזרו בשמים על עם ישראל, וכמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות.
[13] בזוהר הקדוש מובא, כאשר היה במיטת חוליו הראו לו את המקומות של הצדיקים בעולם הבא, ובחר מקומו עם אחיה השילוני [הוא רבו של אליהו הנביא זכור לטוב]. וברמ"ע מפאנו בספרו 'גלגולי נשמות' כתב: משה רבינו, אחיה השילוני, רבי שמעון בן יוחאי וזכריה הנביא הכהן כולם היו מניצוץ אחד.
[14] בזוהר חדש מובא שהשיג את פני עתיק יומין, הוא הפרצוף העליון בעולם האצילות, הנקרא 'כתר'.
[15] בסוף תיקוני הזוהר לאחר שסיים רשב"י לגלות את התיקון, קמו כולם וברכו אותו, ואמרו לו: פה של השכינה, סיני סיני, אשרי האוזנים ששומעים דברים אלו מפיך. והיינו כי רשב"י גילה בפיו סודות שהתגלו בהר סיני. ויש לציין לדברי הרמ"ק בספרו 'אור יקר', שמקום ישיבת רשב"י ותלמידיו היה ממש כעין הר סיני עיי"ש.
[16] הם שבעים תיקונים הנמצאים בספר תיקוני הזוהר, שם גילה שבעים צרופים במילה 'בראשית', ובכל צירוף דרש בסודות התורה. חיברו לאחר שיצא מהמערה, נשתתפו עמו נשמת הרעיא מהימנא [-משה רבינו], אליהו הנביא, נשמת אדם הראשון וכמה נשמות צדיקים שבאו מגן עדן לגלות את סודות התורה לרבי שמעון ולחבריו.
[17]תיקן וגילה את סודות הנסתר, שהם מזהירים כחמה.
[18] הוא 'מדרש הנעלם' המפוזר בזוהר הקדוש, והוא חיבור מן האמוראים שקיבצו כל דברי הקודמים להם בענייני סודות, ונקרא 'נעלם' ע"ש הסוד.
[19] איתא במסכת סוכה: "אמר רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו".
[20] פירוש, הכרית חזקים, והיינו שעל ידי דיבור פיו ודברי תורתו הכרית וכרת את הקליפות והחיצונים.
[21] ע"י חכמת הסוד הציל את עם ישראל הנקראים לחוצים.
[22] באדרא רבא, בהיותו מגלה י"ג תיקוני דיקנא [-זקן] דאריך, אמר רשב"י לחברים שעתה הוא רואה דברים שלא ראה שום אדם מיום שעלה משה בפעם השניה להר סיני, ועוד ראה את פני עצמו שמאיר כאור השמש המאיר בתוקפו.
[23] אמרו חכמים במסכת שבת, עתידה תורה שתשתכח מישראל, מרוב הצרות. רבי שמעון בן יוחי אמר: חס ושלום, לא תשתכח התורה, שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו' [סופי תיבות: יוחאי]. ואמר האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל, באמת היתה עתידה התורה להשתכח מישראל מתוקף הגלות והשעבוד, אבל מכח צעקתו של רשב"י שאמר: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל", אותה צעקה היא שמחזיקה את התורה בישראל במשך כל שנות הגלות הקשות ואיומות, וזהו 'תורתו מגן לנו', שבזכות אותה זעקה זכינו לתוה"ק עמנו בכל עת, שאותה 'תורה' שאמר אז בשעתו, היא העומדת ומגינה עלינו מכל רע.