במאמר זה נדון בשאלה מקורית ומעניינת. כי הכלל שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים אמור רק בעניינים הקשורים למאכלות אסורות, כיון שיש גנאי לצדיק, שגופו יתפטם מדברים פגומים.
רעיון זה מעורר אותנו לכדי שאלה בלתי שגרתית: ידוע שנעשו כמה ניסויים להשתיל לב הנלקח מבהמה תחת לבו של אדם, ובעיקר דובר על התאמה בין של לב חזיר ללב אדם. ויש לדון: האם יש בכך משום גנאי, וכעין פטום לגוף יהודי – לשתול בקרבו לב של חזיר?
בראשית דברינו נקדים כי שאלה זו עדיין איננה מעשית, משום שטרם נעשות השתלות מסוג זה, וככלל נושא השתלות הלב הוא תחום שאינו נוחל הצלחה מרובה, גם בהשתלה של לב אדם, יחסית להשתלות אברים אחרות.
ולגבי השתלת לב מבעלי חיים, במשך ההיסטוריה הרפואית בוצעו מספר ניסיונות, שתועדו, החל מהשתלת לב שימפנזה עוד בשנת תשכ"ד, ועד ללב של קוף 'בבון' בשנת תשמ"ד, וגם מספר שנים מאוחר יותר נעשו ניתוחים נוספים להשתלות כגון אלו ובכל המקרים המושתלים נפטרו מסיבות שונות, עד 70 יום מהניתוח ('אינציקלופדיה הלכתית רפואית').
אמנם, בעקבות תגליות בנושא ההנדסה הגנטית נערכו מספר מחקרים לייצר חזירים מהונדסים, בעלי רקמות זהות לרקמות בני האדם, עד שביום מן הימים אולי יצליחו להשתיל את אבריהם באנשים.
מה שכן נעשה היום בנושא ניתוחי הלב הוא שימוש בשסתום הנלקח מלבו של חזיר, כאשר המנותח מחליט על פי בחירתו האם הוא מעוניין במסתם מלאכותי העשוי מפלסטיק או שסתום טבעי מלב של חזיר. זהו איפוא מקום הדיון בשאלתנו: השתלת שסתום של לב חזיר באדם.
והנה עצם הדמיון בין החזיר לבין בני האדם נמצא כבר בדברי רבותינו, שאמרו כי כאשר פורצת מגיפה צריך להתענות על כך תענית ציבור, ואף כאשר המגיפה פשטה בחזירים בלבד – יש להתענות, משום שבני המעיים של החזירים דומים למעיו של אדם, ויש כאן מין רמז שחלילה ראויים בני אדם ללקות על מעשיהם.
ולאור האמור, על פי שכלולי הרפואה המתקדמים בקצב מהיר, יתכן שבעתיד ישתילו אברים שנלקחים מן החזיר, ואולי אף לב של חזיר יפעם אי פעם בקרבו של יהודי. אך גם כיום, שמשתילים רק חלק מסוים השייך ללב, נדון ונשאל: האם מותר וראוי לבחור שסתום 'חי' שנלקח מלב של חזיר, או שיש להרחיק זאת משום שיש כאן כעין טמטום וגנאי, שדבר מה מהחיה המאוסה ביותר יהיה לחלק מלבו של יהודי קדוש?
ובנוסף לזאת נדגיש, שלמרות ששאלתנו נכונה לגבי כל סוגי השתלות האברים, מכל מקום הלב הוא סמל התכונות של האדם, כפי שאנו רואים בפסוקים הרבים כי החכמה מתייחסת אל הלב, והלב הוא בבחינת המרכז של כל מציאות האדם, וה'אבן עזרא' אף קוראו 'מלך' האברים, ועל כן השאלה בו תופסת מקום של חשיבות.
בשו"ת 'ציץ אליעזר', שאף הוא נוגע בנקודת היחס של הלב שמושתל מאדם אחד למשנהו – האם יש מקום לומר שתכונותיו עוברות למושתל? הניח להנחה יסודית כי מהרגע שהלב נכרת ממקור חיותו פוסק הימנו כל זהותו והתייחסותו אל הגוף הראשון, ואין לו כעת שֵם 'לב' אלא כאבר מדולדל בעלמא, ולכן כשחוזר ונשתל בגוף החדש – פנים חדשות באו לכאן ומקבל את חיותו מכח הגוף החדש.
ומסתבר מאוד לומר אם כן שגם חלק הנלקח מלבו של חזיר מקבל תואר של 'פנים חדשות' בתוך הגוף האנושי, ובשום אופן אין לייחס אותו למקורו הקדום. ומה שמצינו שמאכלות אסורות מטמטמים את לב האדם, הוא ענין מיוחד שנעשה בדרך אכילה ולא בחיבור זר כמו ניתוח. וכן הורה הגר"י זילברשטיין.
ואף דודי, הגאון הגדול הרב עזרא בצרי שליט"א, אמר לי, כי לדעתו אין בכך כל חשש, שרק מה שנאכל ונבלע בקרב האדם באופן רגיל נחשב לחלק מגופו וגורם לו טמטום, אך אבר של בהמה יש להחשיבו רק לכלי ביד האומן. ואף הוסיף כי הוא מכיר כמה וכמה אנשים שעשו כן ולא השתנתה מהותם כל עיקר.
ויש לציין לדברי ה'אור לציון' שם כתב שבקבלת דם של נכרי, אין לחוש, ורק מי שכל דמו מן הנכרי – גורם הדבר לטמטום הלב.
נלקח מספרו של מורינו ורבינו רה"י המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א. [שיח יצחק חולין דף ה]
