שאלה: יש לברר, האם כיום – טרם זכינו לבוא משיח צדקנו – מותר לחייל או שוטר המשרת באיזור הר הבית לשהות שם לצרכי ביטחון שוטפים, ואם כן, אילו תנאים עליו למלאות בכדי להיכנס למקום הר הבית?
תשובה: ראשית, יש להקדים, כי במתחם הר הבית וסביבתו, ישנם שלשה מקומות שונים בדרגת קדושתם, וחלוקים המה בדיניהם: א. 'מחנה שכינה' – הוא ההיכל האולם ועזרת כהנים ועזרת ישראל, עד פתח שער ניקנור. במקום זה, ישנו איסור כרת לאדם טמא-מת הנכנס לשם. ורבנן גזרו והוסיפו, שאסור לאדם טמא-מת להיכנס אף לעזרת נשים והחיל [הוא מקום פנוי ברוחב עשר אמות, הנמצא בין חומת העזרה לסורג]. ב. 'מחנה לויה' – משער ניקנור [הנמצא בין עזרת ישראל לעזרת נשים] והלאה לצד חוץ, כל מתחם הר הבית, והוא חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. בכל מקום זה, חל איסור לטמאים בטומאה היוצאת מגופם להיכנס אליו. והיינו זב זבה, נדה, בעל קרי, הפולטת שכבת זרע. ג. 'מחנה ישראל' – תוך חומות ירושלים, עד מקום הר הבית. ובו אין איסור לטמאים להיכנס, פרט למצורע המשולח משלש מחנות.
ויש להדגיש, כי כפי שהורו כל גדולי ישראל האחרונים, אסורה כיום הכניסה לשטח הר הבית, וכפי שפסק הרמב"ם, ושלא כדעת הראב"ד הסובר שכיום אין קדושה במקום (ראה מש"כ בזה ב'שיח יצחק' עמ"ס שבועות טז א). אלא, שמחמת הכרח, מצורכי ביטחון בכדי למנוע סכנת נפשות, הותר לחיילים להיכנס להר הבית, ואף שיתכן שהם נכנסים למקום העזרה, אך זאת רק בתנאים מסוימים, וכדלהלן;
בעל קרי בהר הבית
כאמור, אסור לזב ולבעל קרי להיכנס למחנה לויה, והיינו שאסור לו מדאורייתא להיכנס לכל מתחם הר הבית[1].
אמנם, לאחר שטבל לקריו, הרי הוא נחשב כ'טבול יום' עד שתשקע השמש, ובזמן שבינתיים אסור לו להיכנס מדרבנן ל'עזרת הנשים' והלאה, אך במקום החיל [מקום פנוי ברוחב עשר אמות, הנמצא בין חומת העזרה לסורג] ולפנים מותרת לו הכניסה, כפי שפסק הרמב"ם. אמנם מפני שאין לנו אפר פרה וכולנו טמאי מתים, לכך מדרבנן אסור להיכנס ממקום 'החיל'. נמצא, שבהר הבית כולו מלבד מקום העזרה ומקום החיל – מותר לחייל הטובל לקריו לשהות באותה העת. ובמקום חשש פיקוח נפש, שרי אף להיכנס אל הקודש פנימה, כפי מידת הצורך הנחוצה. ויש להיזהר בטבילה זו שמצוותה מן התורה, ולהיזהר מכל דבר החוצץ וכדין טבילת אשה נדה, ואף יברך על טבילה זו. והרחבנו בזה ב'שיח יצחק' עמ"ס שבועות דף ט"ז ע"ב עיי"ש.
דין המטיל מים
והנה, אף שהטיל מים לאחר טבילה, אין לחוש בכך שמא יצאו צחצוח קרי ונעשה שוב 'בעל קרי' וכדאיתא בסוגיין. אולם הגרי"י וייס בספרו 'מנחת יצחק' העיר, שיש לחוש לאחר כל הטלת מים לחזור ולטבול. וראייתו, מדברי ה'מגן אברהם וה'משנה ברורה' אודות חלת חוץ לארץ הנאכלת לכהן שטבל לקריו, שצריך להזדרז לאוכלו קודם שיטיל מים, כי בכל הטלת מים יש לחשוש שמא הם מים חלוקים או עכורים, שיש בהם דין טומאת קרי, כי אין אנו בקיאים בדינים אלו, ואין אנו יודעים מה הם מים חלוקים ועכורים.
וכתב המנחת יצחק, שאם חשש זה קיים באיסור דרבנן קל כאכילת חלת חוצה לארץ שהקלו בה כמה קולות, על אחת כמה וכמה שיש לחשוש באיסור דאורייתא של כניסה למחנה לויה בטומאה היוצאת מגופו.
ונמצא לפי זה, שבמקום שמוכרח להיכנס להר הבית, מכל מקום ישתדל לסמוך את הטבילה לכניסתו למקום הקודש. ובמידה ומתאפשר לטבול אחר הטלת מי רגלים, ראוי לעשות כן.
היציאה מן המקום
עוד כתב ה'אור לציון', שברגע שמסתיימת המשמרת של החייל – עליו לעזוב את המקום [בו יש ספק אם הוא מקום המקדש] בריצה וללא שהיות, שהלא אם שהה כשיעור השתחוויה – חייב כרת.
חייל שהוא לוי
עוד העיר באול"צ , שאם החייל לוי – יש עליו חיוב נוסף שיזהר שלא להירדם בעת שמירתו, לדעת בעל ה'משכנות לאביר יעקב' הסובר שגם כיום חלה חובת שמירה על המקדש, וממילא חלים עליו כל דיני שמירת בן לוי המופיעים ברמב"ם.
עוד בעניין זה ובזהירות נוספת עיין בספרו של רבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [שיח יצחק חולין כד] שדן בזה.
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
[1] לגבי חשש זיבה – אין לחוש כיום כפי שנראה מדברי הרמ"א. ובספר 'דברי יעקב' לידידי הגאון הרב יעקב עדס שליט"א, חש לדעות שמא קרה לאדם בחייו טומאת זיבה, ועל כן יש לספור שבעה נקיים, ואף לטבול דוקא במעין מים חיים.
