לאחר שאלישע הנביא מיתק את המים הרעים שהיו בעיר יריחו, בהליכתו בדרך יצאו נערים ולעגו לו וביזו אותו, ובדרך נס, יצאו שני דובים מן היער, ואכלו מהם ארבעים ושנים ילדים.
מדוע הדובים הרגו דוקא ארבעים ושנים ילדים?
פירשו חכמינו ז"ל במסכת סוטה, אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. וכן מובא בזוהר הקדוש בפרשת פקודי. כלומר, בשלשת הפעמים שבא בלעם לקלל את ישראל, ציווה לבלק שיערוך לו שבעה מזבחות, בשביל להקריב שבעה פרים ושבעה אילים, הרי סך הכל ארבעים ושנים קרבנות.
ודברים כפשוטם הם לפלא, מה השייכות של בלעם ובלק מלך מואב לאותם ארבעים ושנים נערים שמתו מעם ישראל?
דבר זה יתבאר לפי תורת הגלגולים. הרמ"ע מפאנו בספרו 'גלגולי נשמות' מביא, שבאותם שני דובים שיצאו מן היער, נכנסו כוחותיהם של בלק ובלעם, נמצא שבלק ובלעם עצמם הם אלו שהלכו והרגו את אותם הנערים מישראל, והכח שניתן להם לעשות כן, זה על ידי מ"ב קרבנות שהקריבו.
מדוע האר"י הקדוש גער בעורבים?
מסופר בספר שבחי האר"י: פעם אחת נחו שני עורבים על אילן אחד, והנוצה שלהם נמרטה, אמר רבינו האר"י: "שני עורבים אלו הם בלעם ובלק, שהוציאום עכשיו מגיהנם כדי להוליכם לגיהנם אחר יותר קשה, ובאו אלי שאתפלל עליהם". ויגער בהם הרב, ויאמר להם: "רשעים! בעולם הזה רציתם לעקור את ישראל, ועכשיו בצר לכם באתם אלי שאקבל אתכם? לכו לדרככם!" ומיד פרחו והלכו להם.
שכר בשמים על מצוה שלא כיוון בה לשם שמים
על אף שכוונתו של בלק הייתה לרעה בהקרבת הקרבנות הללו, בכדי לכלות את עם ישראל, בכל זאת מאחר שבמעשה זה הוא כיבד את ה' בהעלאת הקרבנות, זכה ויצאה מחלציו רות המואבייה, אשר מזרעה יצא דוד מלך ישראל. ומכאן הביאה הגמרא במסכת סוטה לימוד מוסר לעבודת ה', כי כל מעשה מצוה משפיע לאדם טובה, אף באופן שכל כוונתו הייתה לרעה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, העושה מצוה בקדושה לכבוד הבורא, בוודאי שיזכה לשכר גדול מן השמים.
לאחר שמשה רבינו ניצח את סיחון מלך האמורי, היה ירא מלגשת למלחמה על אחיו עוג מלך הבשן, והוצרך ה' לחזקו שלא יפחד ממלחמה זו. ופלא הוא, אחר שמשה רבינו התעטר בעטרת ניצחון על סיחון, מה לו לפחד מעוג מלך הבשן? אמרו חכמינו ז"ל כי משה היה ירא שמא תעמוד לעוג זכות שמימית על שהודיע לאברהם שארבעת המלכים שבו את לוט בן דודו. ומפני כך שגילה לאברהם על אותה מלחמה, ועל ידי כך התגלגל שניצל לוט, חשש משה רבינו שמא תעמוד לו מצוה זו לנצח את ישראל במלחמה. והנה חז"ל אמרו, שכוונה רעה היתה בדעתו של עוג, הוא חמד ליופיה של שרה, ורצה שאברהם אבינו יצא למלחמה ויהרג, וכך יוכל לישא את שרה! הרי לפנינו, שכל טובה שאדם עושה, אף שכוונה רעה חבויה בדעתו – מכל מקום על הטובה שיצאה ממנו – ראוי הוא לשכר גדול.
מתוך סדרת הספרים "אוצר הגלגולים" – "פחד יצחק"
