מובא בספרי המקובלים כי רבי פנחס בן יאיר היה ניצוץ נשמת אברהם אבינו, וכידוע אברהם אבינו נתייחד במידת החסד. וכתב רבינו האר"י. שזהו הטעם שרבי פנחס בן יאיר היה מושרש במידת החסד, והיה עוסק תמיד בגמילות חסדים ופדיון שבויים וכדומה, משום שהיה מניצוץ אברהם אבינו שהוא עמוד החסד, ועל כן גם הוא היה רודף צדקה וחסד תמיד.

על פי זה ביאר הרמ"ע מפאנו ב'עשרה מאמרות', את מחלוקת רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי במסכת עבודה זרה, איזו מידה גדולה יותר – ענוה או חסידות, לדעת רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה יותר. ואילו דעת רבי פנחס בן יאיר – חסידות גדולה מכולם. וביאר, שהטעם שאמר רבי פנחס בן יאיר שחסידות גדולה מכולם, משום שהיה בדרגתו של אברהם אבינו, שהיא דרגא של חסד, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ,ולכך אמר שחסידות היא הגדולה מכולם.

קריעת הנהר בזכות אברהם אבינו

עוד ביאר הרמ"ע מפאנו, כי רבי פנחס בן יאיר הפסיק את הנהר שלש פעמים בזכות ובכחו של אברהם אבינו ע"ה. שכן 'גינאי נהרא' עם הכולל עולה בגימטרייה אשל (331), ובא לרמז בזה, שרבי פנחס בן יאיר אשר הוא בדרגתו של אברהם אבינו, הפסיק את הנהר בזכות אברהם אבינו. ולכך הפסיק רבי פנחס את הנהר עבור שלשה דברים אשר שלשתם רמוזים בתיבת אשל:

א' בפעם הראשונה הפסיק רבי פנחס בן יאיר את הנהר, כדי לעבור למצוות פדיון שבויים שהיה מתעסק בה, והדבר רמוז באות א' שהיא רמז לאלף בינה, שהיא רמז לגאולה, כידוע שמצד בינה היא הגאולה, ופדיון שבויים שהיה עוסק בו רבי פנחס גם הוא לגאול בני אדם משביים.

ש' בפעם השניה הפסיק את הנהר בשביל אותו אדם שהלך בשביל חיטים למצה שמורה, וזהו ש' שמורה.

ל' בפעם האחרונה הפסיק את הנהר בשביל אותו גוי, ואמר כך עושים לבני לויה, ולויה היא רמוזה באות ל' של אש"ל, שהיא רמז ללויה שהיה עושה אברהם אבינו לאורחים.

ואכן, על כך שמידת רבי פנחס בן יאיר הייתה מושרשת במידת החסד, נלמד כן עוד מדברי רבינו האר"י, וכה מסופר:

פעם אחת האר"י היה יושב והחברים לפניו, והנה, נכנס הרב שמואל אודיזה בעל 'מדרש שמואל' על פרקי אבות בכדי לדבר עם הרב על עסק אחד הנצרך לו, והיה עדיין רך בשנים. ויהי כראות הרב את פניו, מיד קם מלא קומתו, ואמר לו: 'ברוך הבא', והושיבו לימינו, ודיבר עמו כל צרכו.

לאחר שיצא, פנה המהרח"ו לאר"י ושאלו: "אדוני, לא אוכל להתאפק מלשאול, למה זה האדון חרד כל החרדה הזאת מפני החכם הבחור הזה, מה שלא עשית כן פעם אחרת, מה היום מיומים?". אמר לו הרב: "בחייך, לא מפני הבחור הזה חרדתי, אלא מפני רבי פנחס בן יאיר שנכנס עמו, שביום הזה נתעברה בו נשמתו, מחמת מצוה אחת שעשה היום, שהיה רבי פנחס בן יאיר עושה, ולזה נתעברה בו נשמתו לחזקו ולעזרו במצוה זו".

וכשמוע המהרח"ו דבר זה, רץ מהרה אחר רבי שמואל והשיגו, ואמר לו: "בחיי דמר, הגד נא לי מה מצוה עשית היום? שכך וכך אמר הרב עליך". אמר לו: "המצוה שעשיתי היא, היום בבוקר קמתי בהשכמה לילך לבית הכנסת להיות מעשרה ראשונים כמנהגי, ובדרך עברתי על בית אחד ושמעתי קול בכיה גדולה בפנים, ואמרתי אסורה נא ואראה על מה הם בוכים, ואביט, ואראה והנה כולם ערומים, מחמת שבאו עליהם גנבים בלילה זו וגנבו כל אשר להם, אף מלבושיהם הפשיטו מעליהם, ונכמרו רחמי עליהם, ופשטתי מלבושי מעלי והלבשתי לבעל הבית, וחזרתי לביתי ולבשתי בגדי שבת, והנך רואה בעיניך בגדי שבת עלי".

מיד נשקו על פניו, והלך וסיפר המעשה הנורא להאר"י ז"ל. והשיבו הרב: "כן הוא, כי בסיבת מצוה זו נתעברה נשמתו בנשמת רבי פנחס בן יאיר, שכן תמיד נהג לילך לפדיון שבוים, ולגמול חסד עם האומללים והנדכאים".

הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף ז]

להזמנת ספרי הרב לחצו כאן