לאחר שראו ישראל את הנס בעיניהם שניצלו מן המצריים, ואויביהם מוטלים לפניהם פגרים מתים, הודו ל-ה' יתברך על ההצלה, ואמרו את ההודאה בדרך שירה. ומפני אותה השירה נקראת שבת זו 'שבת שירה'.
מעלת הניגון גדולה היא, וכבר בזמן בית המקדש היו הלווים ממונים על עבודת השירה, הן בפה והן בכלי נגינה שונים, והיו למדים אומנות זו לפחות חמש שנים, ולא החלו בעבודה זו אלא מגיל שלשים ומעלה (כסף משנה), ובימי דוד המלך היו כארבעים אלף לוים מגיל שלשים ומעלה, ולא נמצאו מהם אלא רפ"ח לוים יודעי שירה, כי היו צריכים לדעת את העבודה הזו לפרטיה ודקדוקיה. והיו זמנים ששרו עם חצוצרות וכלי נגינה שונים – ארבעת אלפים לויים יחד! (ספר שלטי גיבורים לרבי אברהם הרופא מחכמי איטליה, ע"פ פסוקי הנ"ך).
אמנם יחד עם השירה וכלי הנגינה, היו כוונות וייחודיים נוראים בהם התעסקו הלוים בעודם עוסקים במעשה הנגינה (תיקוני זוהר; סידור האר"י). ואמר הגאון מוילנא שמשה רבינו כשירד מהר סיני הביאו עמו כמה ניגונים, ומהם יצאו נגינות רבות מורכבות מאותן הניגונים. עוד אמר הגאון, שרוב טעמי תורה, וסודות שירי הלוים, וסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר לדעת בלעדי השירה!
מפני מה התינוקות נרדמים לקול הניגון?
הנגינה, ישנה אף בעולמות העליונים, כמובן במושגים של רוחניות. רבי שלמה אלקבץ בעל הפיוט 'לכה דודי' שמושר בכל בתי הכנסיות בכל ערב שבת, בספרו 'מנות הלוי' מגלה, שהטעם שהניגון והמוזיקה כל כך ערבה לנפש האדם, זאת מפני שהנפש היתה מורגלת לשמוע את הנגינה עוד בהיותה במרום, ויש אנשים שיערב להם השירה עד שתקפוץ עליהם השינה, כי הנפש תתבודד לשמוע אל הרינה ולא תנהיג את הגוף אלא תניחנו לפגר מת. ומפני כך התינוקים נרדמים לקול צלילים ערבים, וערבה שנתם, כי קול צלצול והנועם קבוע חזק בנפשם, מאחר שלא עבר זמן מרובה מיום היפרדם ממנו.
ובספר הקדום 'מעבר יבק' מביא כי "ישנו למעלה היכל גנוז שאינו נפתח אלא בניגון. והנשמה נהנית מהניגון, לפי שהיא רגילה בניגונים בשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים", ושלכן מנהג ישראל בכל תפוצותיהם לנגן בפה בבתי כנסיות, בשבתות וימים טובים, שהם זמני הייחוד.
למתק מידת הדין לרחמים
עוד בכוח השירה, למתק את מידת הגבורה ולהופכה לחסד ולרחמים, ומפני כך נתקנה שירת הלויים בבית המקדש, כפי שכתב בעל 'סידורו של שבת'.
ואכן, סגולה להיחלץ מן הצרה – להיות בשמחה ולשיר לפני ה' יתברך, וסיפר הגאון המקובל רבי אברהם מונסה זצ"ל שבתקופת פרעות תרצ"ו, עשו בישיבת 'פורת יוסף' כמה תפילות וסגולות לבקש רחמים. באחת הימים אמר המקובל רבי אליהו עבוד זצ"ל אחד מן המכוונים בישיבת 'פורת יוסף', שיש סגולה לעביר את מידת הדין לעשות שמחת תורה, והיה דבר זה לפלא בעיני כולם, הרי כולנו יושבים ודואגים והיאך אפשר לשמוח?!
מכיון שיצא הדבר מפי הצדיק – עשו כן, וכל הציבור נכנסו לבית הכנסת ופתחו את ההיכל, הוציאו את הספרים כמו ביום שמחת תורה. כמובן שההקפה הראשונה הייתה כמעט בבכיות, אבל לאט לאט התלהטו הרוחות והקיפו את שבעת ההקפות בשמחה, ומאז בטלה הגזירה והייתה הרוחה.
