חובת האדם למען זולתו

על אודות נשמת נח וגלגוליו, גילה רבינו המהרח"ו בספר הגלגולים, כי מאחר שנח בצאתו מן התיבה הלך ונטע כרם והיה להוט אחר היין, עד שהשתכר ויתגל בתוך אהלו, לפיכך הוצרך להתגלגל ביוסף הצדיק, שתיקן זאת בכך שלא שתה יין מיום שפירש מאביו עד שבאו אליו האחים למצרים, וכפי שדרשו חכמינו ז"ל מהפסוק שאמר יעקב ליוסף: "וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".

תפלה על בני הדור

הקב"ה חפץ שיאמרו טוב על בניו גם כאשר אינם הולכים בדרך הישר, ואכן אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום ועמורה על אף שלקו בחסר במידת החסד היפך מדרכו של אברהם. כך גם משה רבינו התפלל על כלל ישראל לאחר חטא העגל. ואף לנח היה לעשות כן על בני דורו, אך לא עשה כן. ומפני שנח לא ביקש רחמים על אנשי דורו, נקראו מי המבול על שמו, שנאמר: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ", שהרי הוא הגורם להם, שיכל לבקש רחמים שלא ירד מבול, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש.

וכתב המהרח"ו שבשביל כך הוצרך נח להתגלגל במשה רבינו, ואז תיקן את אשר עיוות, ולאחר שחטאו ישראל בעגל התפלל עליהם ואמר: "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", שנקט לשון מיחוי כפי שהיה בדור המבול, שנאמר עליהם: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ובילקוט ראובני נתן רמז לזה: 'מְחֵנִי' אותיות 'מי נח'. ובספר נחל קדומים להחיד"א נתן רמז, "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא" אותיות מנח אני.

ולכך חי משה מאה ועשרים שנה, כדי לתקן את הפגם באותם מאה ועשרים שנה של גלגול נח שבנה את התיבה ולא התפלל על דורו במשך זמן זה להצילם מן המבול.

נח – משה – יוסף

הנה נתבאר השייכות שיש בין נשמת נח לנשמות יוסף ומשה, ואכן מצינו מכנה משותף בין שלשתם, שפרנסו וכלכלו את בני דורם. נח פרנס כל י"ב חודש בתיבה. יוסף כלכל את אביו ואת אחיו ואף שלט בכל ארץ מצרים. משה פרנס את ישראל כל ארבעים שנה במדבר, וגם המן ירד בזכותו (ילקוט שמעוני). עוד מצינו בשלשתם שנזכר בהם ענין נשיאת חן, בנח נאמר (בראשית ו ח): "וְנֹחַ מָצָא חֵן", ביוסף נאמר (שם לט ד): "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן", ובמשה נאמר (שמות לג יז): "מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי".

מדרש נפלא מובא בילקוט שמעוני, כאשר נח נולד, בא סבו מתושלח הצדיק אל לֶמֶךְ בנו [אבי נח] ואמר לו, אל תגלה את שמו האמיתי של הבן, כי אנשי דור המבול מכשפים הם, ושמא יהרגוהו בכשפיהם. ולכך מתושלח קרא לו 'נח', אך לאביו אמר שיקרא אותו בשם: ינחם[2], על שם שהוא ינחם את דורו. ובשם זה 'ינחם' רמוזים כל גלגוליו: י'וסף נ'ח מ'שה (רבי נתן שפירא.

נשמות כלל ישראל אחוזים מעלה יחד באילן החיים, ולכל איש ישראל ישנה ערבות ומחויבות לדאוג אף לסובבים לו ולהטיב עמהם, וההטבה היא בכל דרך אפשרית, הן בתפלה למען הזולת, והן בעזרה מעשית לסובבים אותו. ובפרט למנהיגים יש להם לתת לבם ודעתם על הכלל. ומידה זו בלטה במשה רבינו שבזמן שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב במחלוקת, ועזר לאיש הנרדף, כך גם למחרת כשראה שני אנשים ניצים, וגם כאשר כתוצאה מכך גלה וברח למדין, ושם ראה את בנות יתרו עשוקות מפני הרועים, פנה לעזרתן.

[1] שם איתא: רבנן אמרי, כל מי שנאמר בו "היה", זן ופרנס את בני דורו. בנח נאמר (בראשית ו ט): "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו", והוא זן ופרנס כל י"ב חודש בתיבה. ביוסף נאמר (שם לז ב): "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן", והוא זן ופרנס, שנאמר (שם מז יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו". במשה כתוב (שמות ג א): "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן", והוא זן ופרנס את ישראל כל ארבעים שנה במדבר, וגם ירד להם מן בזכותו (תענית ט א).

[2] כך הוא בכמה דפוסים קדמונים של הילקוט שמעוני, ובילקוט לפנינו איתא: 'מנחם'.