על רבי פנחס בן יאיר מסופר, שהיה בכוחו לחלוק את מימי הנהר שלושה פעמים, מעורר התפעלו. [הסיפר מובא בגמ' "דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא… אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה. אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון"] אך זה עצמו מביאנו לידי שאלה, מנין הוא שאב את כוחו העצום לעשות נס זה שלושה פעמים רצופים? ומילא בפעם הראשונה שהיה מדובר במצוה חמורה של פדיון שבויים, אשר איננה סובלת דחוי, ניתן להבין שזכות המצוה עמדה לו לסלק מעליו כל מכשול. אך בפעם השנייה, שהיה זה לצורך הובלת חיטים לעשיית מצות, ועוד יותר בפעם השלישית, שחלק רק כדי שלא להשאיר בן לוויה לאחור, איזה הכרח היה לעשות נס זה? ואף למסקנה שיתכן והוא חלק רק פעם אחת אלא שנעשה לצורך שלושה בני אדם, עדיין צריך להבין: היאך יתכן ומשה רבינו וכל כלל ישראל עומדים ומצפים לנס קריעת ים סוף בבהלה גדולה, ואילו רבי פנחס בן יאיר חולק את מימיו בכזו קלות?
בטרם נשיב לשאלתנו, נבחן: היכן עוד נעשה נס כיוצא בו, של עצירת המים על ידי הצדיקים?
לראשונה מצינו שיעקב אבינו, בעת שעשה את דרכו לחרן הוא עבר את הירדן בדרך נסית, והמים נבקעו במקום שאינו מיועד למעבר בני אדם, ובכך הוא נמלט מעשיו הרשע אשר רדף אחריו בדרך יישוב, ולא ציפה שהוא יעבור במים עצמם. וב'בעל הטורים' מביא שגם כשחזר יעקב לבית אביו, נבקע לו מעבר יבק ועבר ביבשה, יחד עם ארבעת נשיו ואחד עשר ילדיו ושאר נכסיו.
אליהו הנביא, בטרם עלותו בסערה השמימה, לקח את תלמידו אלישע לעבר הירדן וכאשר הכה באדרתו על המים הם נחצו לשנים, ובכך הם עברו בחרבה. גם אלישע אחריו, בשובו מאותו מעמד נורא הוד, לקח את האדרת ועשה כמעשיו של אליהו, ואף לו לבדו נחצו המים לשנים.
ומעתה יש לשאול: הכיצד יתכן שנס קריעת ים סוף מתואר בתורה בהרחבה, ואף נזכר לדורות ביום טוב שביעי של פסח, כמי שיש כאן פלא גדול, ואילו מעשי אותם הצדיקים נעשים כלאחר יד, ומבלי מאמץ גדול?
הבריאה כפופה לתורה הקדושה ולומדיה
רבינו ה'אור החיים' הקדוש מתייחס לנקודה זו, ומעיר הערה נוספת. במדרש אמרו, כי הקב"ה עשה תנאי עם הים שיקרע בעת שעם ישראל יצאו ממצרים, ומאידך באותו מדרש מפורש שהים עשה דין ודברים עם משה רבינו, באומרו שאינו חפץ להקרע לפניו מפני שהוא נברא ביום השלישי ואילו האדם ביום השישי, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו נטה לימין משה ובכך הוא נקרע. כיצד הדברים עולים בקנה אחד, האם הים נקרע מפני התנאי או מפני התערבות מיוחדת?
עוד זאת הוא שואל, כי רואים אנו שאף רבי פנחס בן יאיר חלק את מימי הנהר, ואם לא היה התנאי אלא ליוצאי מצרים לבד, מה כוחו של רבי פנחס בן יאיר, להתגבר על מעשה בראשית?
וכדי לבאר את הדברים הוא מייסד יסוד נורא, שהתנאי עצמו שהתנה הקב"ה עם הים הינו תנאי כללי שנעשה עם כל מעשה בראשית – שיהיו כפופים לתורה ועמליה, ויעשו ככל אשר ישיתו הצדיקים, באופן שממשלתם עליהם תהיה, כביכול, כמו ממשלת הבורא ברוך הוא.
על פי זה מבאר, שעם גדולתו של משה וזכותם של ישראל, מכל מקום בעת שעמדו לרגלי ים סוף הם היו בלא התורה, ובשעה זו לא היה להם כוח לגזור על הברואים מאומה. ולכן לא הסכים הים לחלוק להם, ואף טען למשה רבינו שהוא איננו 'בן תורה', כלשון האור החיים הקדוש, כי אם אכן היה לו את כח התורה, היה הוא גובר על הים למרות שנברא לאחריו – כי התורה הקדושה נבראה עוד לפני יצירת העולם.
ולזה היה צריך התחכמות מיוחדת שהקב"ה הוליך לימין משה, כלומר שהראה שהוא אכן מתייחס לתורה שעתידה להינתן על ידו, כמו שכתוב: "מימינו אש דת למו", ואם כך מוכרח הים להיקרע כפי התנאי הראשון.
ומסיים את ביאורו, שלכן, כל צדיק וצדיק שיהיה אחר קבלת התורה ויביא 'שטר חוב' בידו, שהבריאה משעובדת לתורה הקדושה, יוכל לעשות בה כרצונו, וכפי שאנו רואים שרבי פנחס בן יאיר חלק את המים גם לצורך המתלווים אליו, כי פחד הנהר הימנו ומתורתו.
אמנם, מוכרחים להוסיף, שגם יעקב אבינו למרות שהיה עוד קודם מתן תורה, מכל מקום חלק את הירדן במקלו, משום שהיה בבחינת עמוד התורה, וזה עצמו הרמז שחלק את הירדן במקלו, כי ב'מקלי' ב' פעמים – בגימטרייה ש"ס, שבכח התורה הוא בקע את המים וב'פענח רזא' הובא שיעקב אבינו הניח בתוך המקל את השמן שעל ידו היה מאיר בלילה לצורך לימוד התורה הקדושה, ונמצא שכח תורתו היה טמון במקל זה.
ומכל מקום מובנת היטב הנהגתו בקודש של רבי פנחס בן יאיר לעשות נס מופלג כזה, בלא שירעיש עולמות על כך, משום שכח התורה עמו, ובה ניתן לשנות את כל סדרי בראשית.
גם בדורות האחרונים, למרות שהסתר הפנים והעדר ההשגחה הם מנת חלקנו למכביר, רואים שהצדיקים משדדים מערכות שמים ועושים אותות ומופתים, אשר אין ספק שאת כוחם הם יונקים מהתורה הקדושה, לפנינו מעשה המסופר על גאון עוזנו רבי חיים יוסף דוד אזולאי.
כאשר הרב החיד"א היה סובב הולך בשליחותו בערי פראנסייא [צרפת] בימי החורף, הגיעו על שפת נחל שוטף, והוא יושב בעגלה של סוסים, ונמצאו שם כמה עגלות מאנשים אחרים שגם עמדו שם, כי לא היו יכולים לעבור את הנהר מיראתם, שהיה הנהר בתוקפו ובגבורתו שטף מים רבים, והיה סכנה ליכנס בתוכו. וכשבא הרב בעגלתו עמד עגלון שלו גם כן, שפחד ליכנס בנהר שיסתכנו הם והסוסים.
בה שעתא הזכיר הרב ז"ל מה שהוא יודע, ואמר לעגלון תמשיך דרכך והכנס בנהר ולא תפחד, והעגלון ביודעו את הרב וקדושתו סמך על דבריו ונכנס תוך הנהר, ועברו הנהר משפתו אל שפתו עם הסוסים והעגלה בנחת ולא בצער, וכל שאר העגלות העומדים שם המה ראו כן תמהו, והיו מספרים זה הפלא שעשה הרב חיד"א זצוק"ל.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף ז]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
