"רב מרי אמר: אתיא ממכה אביו ואמו, דאמר רחמנא: קטליה, וליחוש דלמא לאו אביו הוא? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורוב בעילות אחר הבעל"
שאלה: בברכת 'מי שבירך' לחולה, נהגו בכל קהילות ישראל להזכיר את שם החולה עם שם אמו, כגון: 'יצחק בן שרה', ולא עם שם האב: 'יצחק בן אברהם'. ומן הראוי לברר את טעם הדבר?
תשובה: מכמה מקומות בתלמוד נראה שהקפידו להזכיר את שם האֵם, ולא את שם האב. כך איתא במסכת שבת "אמר אביי, אמרה לי אם: כל מנייני – בשמא דאימא". ופרש"י שם: "כל מנייני – כל לחישות… בשמא דאמא – פלוני בן פלונית" וכך כתב ה'חתם סופר' שנהגו להזכיר בכל התחינות והבקשות את שם האמא, והוכיח מדברי הגמרא במסכת שבת שם, וכן מהגמרא במסכת פסחים דאיתא: 'פלניא בר פלנתא'. וכך הביא דו"ז בספרו 'בן יהוידע' על דברי הגמרא שם אודות אדם המפחד מעין הרע, שעליו לעשות סגולה בידיו עיי"ש, ולומר כך: 'אני פלוני בר פלניתא'.
מקור נוסף לכך שיש להזכיר את שם האמא, הביא בשו"ת 'אפרקסתא דעניא' מדברי המדרש אודות ברכת יצחק ליעקב אבינו שאמר: "הוה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אמך", לעומת יעקב שבירך את יהודה בנו "ישתחוו לך בני אביך", ומה טעם לשינוי זה, פעם 'בני אמך', ופעם 'בני אביך'? ומבאר המדרש, כי יצחק נשא אשה אחת, אך יעקב שנשא כמה נשים היה מוכרח לברך את יהודה 'בני אביך' שיכלול את כל י"ב השבטים. הרי שבסתמא יש להזכיר בברכה את שם האם.
טעמים להזכרת שם האֵם
והנה, על דברי הגמרא במסכת שבת שיש להזכיר את שם האם בלחישות, כתב המהרש"ל מפי השמועה, כי הטעם לכך משום שבני אדם מכירים את האשה בברור יותר כאמו של הולד, מכפי שמכירים הם את האב כאביו של הולד. והוא כדברי הגמרא בחולין שהידיעה של אבי האדם, הינה מכח רוב, אך אין ודאות כמו האמא שהיא הרתה והולידה את הבן.
וכן בזוהר הקדוש "והושיעה לבן אמתך" – וכי דוד אינו בנו של ישי? ומדוע הזכיר את אמו ולא את אביו? אלא שכשאדם מתפלל לשמים – צריך להזכיר דבר שהוא ודאי, ולכך מזכירים שם האב דוקא. ועוד בזוהר "אין מזכירין לעולם שם אביו של אדם אלא שם אמו, דבר שאין בו חשדא".
אמנם, רבינו יוסף חיים זיע"א הביא שלשה טעמים לכך שמזכירים שם האֵם דווקא:
א) העולם אומרים, כי האמא היא ודאית יותר מהאבא, שהרי יחוס הבן אחר האב אינו אלא משום 'הלך אחר הרוב'.
ב) הזכרת שם האשה עדיפה על פני הזכרת שם האיש, שכן על האשה יש פחות קטרוגים מאשר על האיש, שהרי שהיא פטורה מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, ועוד שהיא פטורה משתי עבירות חמורות: ביטול תורה והרהורי עבירה. מלבד זאת, בהיותה אשה – אין המקטרגים מתקנאים בה כמו באיש. וכשני טעמים אלו כתב דו"ז. וב'ברכי יוסף' הביא כי מאחר שעל האיש רובץ עוון ביטול תורה והרהורים רעים, לכך יש להקדים מסברא את מי שרוצה לעלות מפטיר על אביו, מאדם אחר הרוצה לעלות מפטיר על אמו.
ג) על אף שהאב והאם שותפים בולד, מכל מקום, האמא היא המעניקה לו את עיקר הווייתו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה נפשית, וכתבו חכמי הטבע שאם האמא בריאה – אזי אף שהאבא כחוש מאוד יש להניח שתוליד בן בריא, משא"כ להיפך. וכן מצד הנפשות, כוח השפעת האשה משמעותי יותר. וכעין דברים אלו כתב הרד"ק על הפסוק בספר תהלים ("פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי, תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ, וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ", וזו לשונו: "זָכַר האֵם לפי שהיא עיקר היצירה בבן, וכן אמר 'אני עבדך בן אמתך', כי גידול העוּבר בימי יצירתו – בבטן האם, ושם מתגדל ומתצייר הזמן הקצוב, וגם אחרי צאתו ניזון בשְׁדֵי האם, לפיכך טבע האם נקשר בבן יותר מטבע האב, לפיכך אמר במלכי ישראל ושם אמו, להודיע שמעשה הבן כמעשה האם ברוב, כי מעשי האדם הן לטובה הן לרע אף על פי שהם בבחירת האדם ולפי הנהיגו עצמו ולפי לימודו יהיו מעשיו, יש בהן קצת גם כן בטבע יצירתו"
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף יא]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
