בעולמנו זה ישנם שלשה מיני הנאות: האחד הנאת הטעם שהוא בפה, והשני הנאת הריח הטוב שהוא בחוטם, והשלישי הנאת מראה הטוב שהוא בעיניים. וכתב דוד זקנתי רבינו יוסף חיים בספרו 'בן איש חי', שלושת ההנאות הללו מצויות בגשמיות בעולם הזה, ברם עיקר ההנאה שחי בה האדם בעולם הזה התחתון היא הנאת אכילה ושתיה שהיא בפה, הנמצא למטה מהחוטם והעיניים.
כאשר האדם נפרד מן העולם התחתון, תתבטל ממנו הנאה זו שבפה, ויחיה בגן עדן בהנאת הריח, כי שם בגן עדן התחתון, תתלבש הנפש בלבוש רוחני העשוי מחומר זך שאינו צריך לאכילה ושתיה, ויחיה ויתקיים מהבאת הריח הטוב שמריח בגן עדן התחתון. ומפני כך בתוך י"ב חודש של הנפטר יש להרבות בברכת הבשמים.
לאחר מכן ישנה עוד עליה גדולה ממנה, שהיא לגן עדן העליון, ושם הנשמה ניזונת בראייה שמסתכלת בזיו השכינה, ועל זה אמרו רבותינו: "העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", וזו הנאה בעיניים שלהם. ולכן עשה השי"ת את שלשת איברים אלו, פה חוטם עין, זה למעלה מזה, כפי סדר המדרגות ההנאות שיש לאדם בזה אחר זה.

ומפני כך יש להיזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניים יותר מכל האיברים. כי כל אבר שחוטא בו הגוף החומרי בעולם הזה, הרי הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו, ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעיניים, לכך צריך לקדש ולטהר העיניים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל האיברים, ואז יזכה להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו לנצח נצחים.
מעשה נורא מסופר במדרש על רבי מתיא בן חרש שהשטן התקנא בצדקותו, ובא לפני ה' יתברך, ואמר: "אפשר אדם כזה ללא חטא?!", וקיבל רשות להעמידו בניסיון, ונדמה לו כאשה יפה שלא היה כדמותה, וכשראה רבי מתיא שהוא עומד בפני ניסיון, ביקש מתלמידו שיביא לו אש ושני מסמרים, חיממם באש, ונעץ אותם בעיניו. נזדעזע השטן ונפל לאחוריו, וקרא הקב"ה למלאך רפאל שירפא אותו, אך רבי מתיא סירב לקבל רפואה, עד שהבטיח לו ה' יתברך שהוא ערב שלא ישלוט בו יצר הרע.
סומא חשוב כמת, סומא פטור מן המצוות, מדוע ולמה העדיף רבי מתיא לעוור את עיניו בידיו, בדבר שעל פי ההלכה אינו מחויב לעשות כך? רבי מתיא מתקופת התנאים הקדושים ידע את גודל מעלת קדושת העיניים, שהנאת הנשמה בגן עדן העליון היא ההנאה על ידי העיניים, עוד ידע שהיה צריך לתקן את פגם העיניים מגלגולו הקודם נשמת פלטי בן ליש, שמפני כך בא לו נסיון קשה דוקא בענין זה, והתחזק ועמד בו.

ודבר זה שווה למה שכתב דוד זקנתי מרן הרי"ח הטוב זי"ע בספרו הקדוש 'בן איש חי' (פרשת ואתחנן) שיש לדקדק במאמר השטן על רבי מתיא בן חרש "אפשר אדם כזה לא חטא?!", שנראה מדבריו שאדם כזה ראוי שיחטא, והלא באמת הדבר להיפך שאדם כזה שהוא צדיק גדול ראוי שלא יחטא.
וכתב בהסבר הענין על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) במאמר "אבוך, במאי זהיר טפי" שהיו שואלים חכמי התלמוד זה לזה (שבת קיח ב). שהכונה בזה היא, שכל צדיק שיבוא בגלגול כדי לתקן דבר אחד, יהיה נזהר באותו הדבר בתכלית, ומוסר עצמו עליו. וכמו ענין בריה דרב ספרא (זוהר תרומה קסח א) שהשליך עצמו מן הגג כדי לענות קדיש, והיינו בשביל שבא בגלגול בעבור אותו ענין. ולכן היו החכמים שואלין אחד על השני במה הוא היה זהיר, כדי שבזה יכירו בשביל איזה דבר בא בגלגול.
וכך גם בענייננו, השטן ראה שרבי מתיא היה נזהר בענין ההסתכלות בתכלית הזהירות, כי מקטנותו היה נשמר שלא לראות פני אשה אפילו בהעברה בעלמא, וראה שהיה לו בזה דבר חסידות נפלאה שלא נמצאת בשאר צדיקים. לכך אמר: אדם כזה, כנראה שהוא חטא בגלגול הקודם, וזו היא תמיהתו של השטן "אפשר אדם כזה לא חטא?!", וכיון שמן הסתם חטא בזה בגלגול הקודם, על כן חשב שבודאי עתה בגלגול זה יוכל להחטיאו בדבר זה, ולכך נדמה לו באשה יפה מאוד, ועם כל זאת לא יכול לו.