הגוף הוא 'מלבוש' של הנשמה
לאחר יציאת הנשמה מן הגוף, רובצת טומאה על גוף האדם, ואסור לכהנים ליגוע ואף לא להתקרב אל אוהל הנפטר. וצריך להבין מדוע הטומאה מוצאת מקום לנוח בגוף הנפטר?
אמרו חכמינו ז"ל שאין הגוי מטמא בטומאת אוהל, ולמדו זאת מדכתיב "אדם כי ימות באוהל", אתם קרואים אדם ואין העובדי כוכבים קרואים אדם. אף כאן יש להבין מדוע לאיש היהודי לאחר מותו ישנה טומאה חמורה, ואין לכהנים להיכנס לכל האוהל שהוא נמצא שם, ואילו אצל הגוי אין טומאת אוהל?
הזוהר הקדוש בפרשת בראשית מבאר את הלימוד מן הפסוק הנזכר, ששֵם 'אדם' – אינו על שם הבשר והגוף הנראים לעין, אלא על שם הנשמה הנמצאת בתוככי האיש היהודי: הנשמה היא הנקראת 'אדם', וכמו שכתוב בכל מקום (שמות ל לב): "בְשַׂר אָדָם" – כלומר: הבשר הינו מלבוש של הנשמה הנקראת 'אדם', בשר של האדם הפנימי החבוי בתוך הבשר, וכדברי איוב (י יא): "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי" – והיינו שעורו ובשרו של האדם נקראים 'מלבוש' בלבד. ולכך רק האיש הישראלי נקרא בשם 'אדם' על שם נשמתו הטהורה השוכנת בתוך גופו הגשמי.
ובכך מבאר הזוהר בפרשת ויחי את הטעם לכך שטומאתו של היהודי גדולה לאחר פטירתו, כי בעת הפטירה יוצא מן הגוף כל קדושת קונו, דהיינו הנפש הרוח והנשמה נפרדים מהגוף, ולכך כוחות הסטרא אחרא יכולים לשרות עליו.
ומבאר האור החיים הקדוש (פרשת חוקת) על פי משל לבעל הבית שהיו אצלו שני כלים: אחד מלא דבש ואחד מלא זבל, ואת שניהם הוא פינה מהחדר. והנה, סביב אותו הכלי שהיה מלא דבש – מיד התקבצו כל הזבובים והרמשים, ולעומתו, סביב אותו הכלי שהיה מלא בזבל – התקבצו הרבה פחות מהם…
וכמו כן, כאשר אדם מישראל מת – בצאת הנפש מתרוקן הגוף, ומאחר וכולו מלא קדושה מתוקה ועריבה – מתקבצות סביבו קליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה המשתוקקים תמיד להידבק בקדושה וליהנות מהדבר הערב. ולכך יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה – הטומאה תמלא את כל החלל המקורה.
אחדותו של עם ישראל וערבותו זה לזה
סביב מאמר חז"ל הנזכר, התפתח סיפור מעניין המהוה פרק מרתק בתולדות עם ישראל. בתקופת הגלות, נדרש עם ישראל לא פעם להשיב לשונאיו תשובות ולספק הסברים על משפטים שונים בתלמוד אשר נראים כפוגעניים כלפי שאר האומות. אכן, חכמי ישראל תמיד הצליחו בחכמתם להשיב למחרפיהם דבר, כמו למשל במקרה הבא:
היה זאת בעת המשפט המפורסם שערך המשטר הרוסי, "משפט בייליס", על יהודי בשם מנדל בייליס, הממשלה העלילה שהוא רצח נער גוי בכדי להשתמש בדמו למצות המצוה. בבית המשפט נכח מנדל בייליס, אך למעשה, היה זה משפט שבו ישב כל העם היהודי על ספסל הנאשמים: שונאי ישראל העלו שוב את כל הטענות הנושנות נגד עם ישראל ותורתו, ובין השאר הזכירו כי בתורת ישראל מוצאים אנו התנשאות על שאר האומות והתרת דמם וממונם של הגויים.
טובי הוגי הדעות ואנשי המחשבה שבעם ישראל, גויסו בעת המשפט בכדי להזים את טענות הקטגוריה שהיו מבוססות על ציטוטים ומובאות מהתלמוד ומדברי חז"ל, שסולפו והוצאו מהקשרם. ועל ריכוז התשובות, הופקד רבה הראשי של מוסקבה, הרב יעקב מזא"ה.
אחת ההוכחות המוחלטות כביכול, ליחס המשפיל של התלמוד כלפי אומות העולם – היה מאמר חז"ל אשר חזר והדהד בחלל אולם בית המשפט: "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם". שוב ושוב חזרו עליו הקטיגורים, והצורך בתשובה מוחצת היה ברור.
לפתע נזכר הרב מזא"ה, שבין מאות האגרות שהופנו אליו בנושא המשפט – היה גם מכתבו של רבי מאיר שפירא מלובלין, שהתייחס לשאלה זו, ונתן לה מענה הולם. מיד הועבר תוכן התשובה לידיעת הסנגוריה, והיא הושמעה באזני חבר המושבעים:
"אתם קרויים אדם – פירושו שרק עם ישראל נחשב כ'אדם' אחד. שוו בנפשכם: אם רוסי או צרפתי היה עומד למשפט בעוון רצח, כלום היה כל העם הרוסי או הצרפתי חש את עצמו כאילו הוא יושב על ספסל הנאשמים? וכי היו כל בני עמו יוצאים להגנתו ופועלים לזיכויו? אבל העם היהודי, הלא עיניכם הרואות: יהודי אחד הואשם בעוון רצח – והנה כל העם היהודי יושב על ספסל הנאשמים! כל העם היהודי מתייצב להגנתו! אכן, אתם קרויים 'אדם' אחד, ואין עובדי כוכבים קרויים 'אדם' – אלא אנשים אנשים"…
מתוך סדרת הספרים "שיח יצחק" על הש"ס
