סיפור מופלא שאירע עם הבעל שם טוב הקדוש, אשר ביקש להחדיר את המודעות והזהירות בנושא השחיטה בכל אתר ואתר:
אחת המטרות העיקריות, שהציב הבעל שם טוב לעצמו, במגמתו לחולל בדק בית כללי במצבן של הקהילות היהודיות, היתה נושא השחיטה. ידועה אימרתו הטהורה בהסבר הפסוק: "בזעם תצעד ארץ" שזעם נוטריקון: זבחים (שחיטה) עירובין, מקוואות. כי אלו שלושת הדברים מעמידים הארץ על מכונה. בשל כך, בכל מקום בואו, מרבה היה חיילים ופעלים למען אותן מטרות נשגבות.
הדרישה של הבעל שם טוב, לראות את סכינו של השוחט ולבודקה, בטרם ייאות לאכול בשר מן השחיטה המקומית, קוממה כנגדו קהילות רבות. הללו, אשר לא הבינו מגדולתו של אותו איש אלוקים, קיבלו את בדיקת הסכין על ידי אורח זר כערעור על סמכותו של הרב וכשרותו של השוחט. כאשר כוונתו הטהורה של הבעל שם טוב לא היתה לבדיקת הסכין לבדה, אלא להבחין ולעמוד על טיבו של השוחט, מפנים ומחוץ, ושוחטים אשר תוכם לא היה כברם נידחו על ידי הבעל שם טוב למלאכות אחרות.
גם עתה, בבואו ל'סלוצק', דרש הבעל שם טוב לראות את סכינו של השוחט דמתא. הדרישה אמנם העלתה את חמתם של רבים, אולם חסותו של הנגיד המקומי – ר' שמואל, שפרושה היתה על אורחו, מנעה כל אפשרות של סירוב. די היה בקריצת עינו של ר' שמואל אל עבר השוחט, שעמד על עומדו לבלי נוע, כדי שירים זה את רגליו וירוץ כהרף עין למלא את הצו. מששב השוחט וסכינו עמו. העיף הצדיק את מבטו הטהור עליה והפטיר בשביעות רצון: "ניחא, נאכל בשר!" אלא שהשוחט קיבל הנהגה זו כפגיעה בכבודו עליה לא יכול היה למחול. "אתם עדי!" התפרץ השוחט לפתע אל עבר הקהל שנכח במקום, "באזניכם שמעתם כי הסכים הרבי על שחיטתי!" ויצא משם בחרי אף.
במשך השבועיים הבאים ערך הצדיק את שולחנו בשבתות ברוב עם, ואף אכל, לעיני כל משחיטת השוחט המקומי. בשבת השלישית ארעה תקרית אשר הפכה את הקערה על פיה. לאחר הקידוש ואכילת הדגים, ולעיני כל הקהל הגדול, הוגש המרק, אך הצדיק בטרם הגיש את הכף אל פיו הקריבה אל אפו ומיהר לדחותה מעל פניו בשאט נפש: "ריח נבילה נודף מן התבשיל!" קרא נסער, והורה לסלק את הצלחת מעל השולחן. דומיית התדהמה העמוקה הופרה חיש ברחש – לחש של זעם הציבור. השוחט עצמו קם מן השולחן סוער וזועף ופרץ החוצה בזעם. דעת הקהל נטתה בעליל אחריו, שכן אם עד עתה אכל הצדיק משחיטתו מדוע הן לפתע תהיה כאן שחיטה פסולה?! תמהו איש אל רעהו. אולי טריפה נמצאה בבהמה, ודווקא הבודק אשם ולא השוחט טעה, ניסו אחרים לגונן על הצדיק.
בכל אותה שבת לא טעמו הבעל שם טוב ואנשיו שום תבשיל של בשר, סערו הרוחות וגדלה המבוכה וגם ר' שמואל המארח, שוב לא יצא חוצץ להגן על כבוד הצדיק, ליבו העלה טינה ואמונתו בצדיק נפגמה. למחרת, בעת שבא הבעל שם טוב לצאת לדרכו, נשמע לפתע בליל קולות רמים מן החוץ, למראה עיניו של ר' שמואל נגלה גדוד של שוטרים המבקשים להיכנס לחצר ביתו, היו אלו שוטרים ממסדרו של הדוכס 'ראדזיוויל'. התברר כי השוחט הזועם, אשר לא יכול היה לכבוש את חמתו, אץ בבוקרו של יום ראשון והגיש קובלנה כנגד האורח הזר אשר הגיע הלום מ'פודוליה' והטיל בו בשוחט דופי. הממונה, אשר ראה בכך מעשה של התססת הציבור, מיהר לשגר שוטרים בכדי לאסור את הבעל שם טוב. אך בעוד ר' שמואל דיבר עם השוטרים, קם הבעל שם טוב ואמר למשמשו: "נוסעים אנחנו!" ומבלי שאיש מן השוטרים החמושים יבחין, עלה אל העגלה וכהרף עין נעתקו הגלגלים ממקומם…
כחלוף הימים הנוראים, זימן אליו הבעל שם טוב את תלמידו, רבי אריה לייב – 'המוכיח מפולנאה', ושיגר אותו לסלוצק. "שומה עליך לגלות בפני אנשי העיר סלוצק את טעמי ונימוקי בדחותי מלפני את המרק בסעודת ליל שבת, בל יתהלכו הללו בדמיונות כי אך מעשי תעתועים הוצגו בפניהם, חלילה!" מבלי דבר דבר, נטל ה'מוכיח' את ברכתו ויצא לדרכו.
ביאתו של המוכיח לסלוצק עשתה רושם כביר, דרשותיו העריבות, השיבו רוח רעננה, של זוך ושל התעלות מתוך שמחה וחיזוק לעבודת הבורא. גם המון העם וגם ציבור הלומדים מצאו ענין רב בדרשותיו, ותפוסת בית המדרש הלכה וגדלה מדרשה לדרשה. לאחר מספר דרשות, אשר הפכו לשיחה בפי כל, אמר ה'מוכיח': "דעו לכם, רבותי, כי כל מה ששמעתם מפי, אינו אלא כטיפה מן הים, ממה שקיבלתי מאדוני מורי ורבי הבעל שם טוב!". לרגע נשתררה דממה, אך מיד לאחריה – שאון. על הפרק צפה ועלתה פרשת הטלת הדופי בכשרותו של השוחט. אך כשוך המהומה נשא ה'מוכיח' את קולו וקרא: "אדרבה ואדרבה! הבה נדרש לענין! בואו נברר את הנושא לכל פרטיו אולי נגיע לחקר האמת!".
נתקבלו הדברים על לב הקהל, ועל אתר הורכבה ועדה של נבחרי העיר, ובתום חקירה ודרישה מאומצת, נשבר השוחט והודה שלאחר שהראה את סכינו לפני הרב דמתא חזר ופגם את סכינו בזדון, בהכותו בחשאי על הקרס אשר בבגדו, אך זאת עשה רק בשבוע השלישי לשהותו של הבעל שם טוב בעיר. עד אז, הודה בקול בוכים, היתה שחיטתו כשרה למהדרין. ורק בשל כעסו על ביזוי כבודו פחז עליו יצרו, וביקש להכשיל את הצדיק בבשר 'נבילה' חלילה, ואגב כך הכשיל גם את כל העיר באותה שחיטה. רק עתה נודע עד כמה הריח הבעל שם טוב נכונה ביראת ה', שערה מדבריו לא נפלה ארצה. כבודו של הצדיק גדל לאין שיעור בעיני תושבי סלוצק, ושמו הטהור הוזכר בה מאז בסילודין.
הובא בהרחבה בספר שיח יצחק של מורינו ורבינו המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א [חולין דף ט]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
