מפני מה האר"י הקדוש בכה על רבינו מהרח"ו?
על גנות מידת הכעס וההפסד הבא מחמתה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת פסחים: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו", וכפי שבפרשה כאן משה רבינו קצף על כך ששרפו את קרבן ראש חודש, ומפני כך שכח הלכה פסוקה שאונן [-מי שנפטר לו קרוב משפחה, ועדיין לא הביאוהו לקבורה] אסור באכילת קדשים.
מידת הכעס היא מידה רעה מאוד, ויש להתרחק ממנה ככל הניתן, ובזוהר הקדוש בפרשת תצוה מובא, כי האדם השלם הוא אדם שיודע לשלוט בעצמו ונשמר בעת כעסו, והוא נקרא עבד ה'.
וכה כתב מהרח"ו על רבו הגדול: "האריז"ל היה מקפיד בעניין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה. והיה נותן טעם לזה ואומר: כי הלא כל שאר העבירות – אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה, ומחליף אותה לגמרי". הוסיף וביאר מהרח"ו את הטעם לחומרת הכעס, כי כאשר יכעס האדם, תסתלק ממנו הנשמה הקדושה לגמרי, ותכנס תחתיה נפש שהיא מצד הקליפה, ועוד שאמרו בזוהר הקדוש, שהתשובה על עוון הכעס קשה ביותר, והרגיל לכעוס – לעולם לא יבוא לתקנה כי הוא תמיד ככלב שב על קיאו.
סגולתם של המים…
על אחד מגדולי האדמורי"ם סיפרו, שהיה מחלק לחסידיו 'מים קדושים' שסגולתם הייתה גדולה ועצומה למנוע ולעצור כל מחלוקת –
כך, כאשר היה ריב בין שני בני אדם, מיד היה הרבי שולח להם מאותם מים קדושים, והיה עליהם להחזיק את המים בפיהם זמן רב ככל הניתן ולאחר מכן לבולעם…
חסידים אומרים כי מריבות רבות וקטטות נוראיות נקטעו באיבן כתוצאה מסגולה זו…
מדוע פרחה נשמתו של רבינו מהרח"ו?
להבין את חומרת מידת הכעס נביא מעשה נורא שהתרחש עם רבינו האריז"ל ותלמידו המהרח"ו כפי שמספר המהרח"ו עצמו ב'שער הגלגולים'.
בשנת ה'של"ב יצאנו [האר"י ומהרח"ו] אל השדה, ועברנו סמוך לקבר יישן יותר מאלף שנים של גוי אחד. וראה האר"י את נפשי [של מהרח"ו] על ציונו של הגוי, וראה שאותו הגוי רצה להמיתני ולהזיקני, והיו מלאכים רבים, ונשמות צדיקים שלא ישוערו מימיני ומשמאלי, ולא היה יכולת לגוי להזיקיני.
ויצווה האריז"ל שבחזרתי לא אחזור בדרך זו, ואחר כך המשיך ללכת עמי נפש הגוי למקום רחוק, ושם בשדה נתכעסתי עם הרב יהודה משען, ותחל נפש הגוי להתחבר בי ותחטאני עוד, ולא רציתי לשמוע דרשת מורי ז"ל. והתחיל האר"י לבכות ויאמר: "הנה כל הנשמות הצדיקים והמלאכים הלכו להם על ידי הכעס, ולפיכך שלט בו הנפש ההיא, ומה אעשה? והלואי שיזיקוהו ויניחוהו חי – כי אוכל לרפאותו, אבל ירא אני פן ימיתוהו", ולא אכל כל הלילה מרוב צערו ודאגתו.
וממשיך המהרח"ו לספר: הלכתי וחזרתי בדרך שיש בה את הקבר של הגוי, וכשהגעתי סמוך לקברו – רוח נשאתני ממש, וראיתי עצמי רץ באויר גבוה עשרים קומה מעל גבי הקרקע, עד שהגעתי למדינה בעת צאת הכוכבים, והניחוני שם, והלכתי לישון עד אור הבקר, וכאשר רציתי לקום, הרגשתי חולשה באיברי, והסובבים הרגישו בכך והביאו את המהרח"ו אל פתח האריז"ל, ובהגיעי שם לא נותרה בי נשמה כלל, והשכיבני מורי ז"ל על מטתו וסגר הדלת והתפלל, ואח"כ נכנס לאותו בית הוא לבד, והיה הולך בבית וחוזר על המטה, וגוהר עלי בה, וכה עשה עד חצי היום שהייתי מת לגמרי, ובחצי היום ראיתי בעצמי כי חזרה נשמתי בי מעט מעט, עד שפתחתי עיני וקמתי וברכתי ברכת מחיה המתים. ומסיים מהרח"ו את דבריו בעניין זה: "וכל זה אמת ויציב בלי שום ספק".
מתוך ספר "שיח יצחק" מסכת קידושין
