"בגמ' מבואר אמר רב ענן אמר שמואל: ישראל מומר לעבודת כוכבים – מותר לאכול משחיטתו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב", ובהמשך הגמ' דוחה ואומרת שהשחיטה פסולה כשחיטת גוי וא"כ איך יצחק אכל מצידו של עשיו? ואף אם נאמר ששגגה היתה בידו, משום שעשיו התנהג כצדיק, עדיין קשה, כי כלל גדול בידנו שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, ומצילם מכל מאכל אסור?
ליישב הדברים נאמר בתורה הקדושה "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", וההבנה בפשט הכתוב סתומה: מה הקשר בין הציד שבפי עשו לאהבת יצחק אותו?
משיב רש"י על הפסוק שם (ע"פ תרגום 'אונקלוס'), שהציד היה בפיו של יצחק, כלומר שעשיו היה מביא מצידו לאביו ומאכילו, ומשום כך היתה אהבתו קרובה אליו. וכך אמרו במדרש 'שכל טוב' "לפי שהיה יצחק בן זקונים, היה מעונג ומפונק והיה אוהב מיני מעדנים, והיה עשו צד חיות ועופות ומבשל ומאכילו היפה, ומביא יין מובחר ומשקהו".
ואנו מוצאים גם בפסוק עצמו, שיצחק מצוה את עשיו בנו שבאמרו: "שא נא… תליך" כוונתו הייתה שישחיז את חרבו היטב וישחוט כראוי, לבל יאכילנו נבילה.
אך כאמור הדבר זוקק ביאור, שהרי עשיו היה מומר לכל העבירות שבתורה, ואף כפר בעיקר, ואיך יתכן כי נכשל יצחק אבינו באכילת בהמה שנשחטה על ידי מומר?
אמנם, בשו"ת 'דברי יציב' כתב לחדש, שרק מי שמומר לעבודה זרה שחיטתו פסולה ולא מי שכופר בעיקר, ואכן לא מצאנו שעשו עבד עבודה זרה, ולכן שחיטתו כשרה.
ובספר 'דרך שיחה' הובא עוד בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שיתכן ועשיו לא היה מומר להכעיס כי אם מומר לתיאבון, משום שכל מסכת חייו היו רצף של תאוות ורוע שנבע מיצרו הרע, ושחיטת אדם שמומר לתיאבון אכן כשרה בתנאים מסויימים.
אך עדיין נראה ששאלתנו קשה, ואפילו לדעת רב ענן ששחיטת מומר לעבודה זרה כשרה, שכן יתכן ולעשיו היה דין של גוי גמור ולא רק כמומר. כי על אף שאמרו במסכת קידושין שעשיו היה "ישראל מומר", שמשמע שהיה לו דין של יהודי, מכל מקום בתוספות מבואר שעשיו נחשב לגוי ולא לישראל.
והרמ"ע מפאנו בספר 'עשרה מאמרות' מבאר שהגמרא חזרה בה, ולמסקנה אין עשיו נידון אף לא כישראל מומר אלא כגוי גמור לכל דת ודין. וראה מה שכתבנו בענין זה ב'שיח יצחק' עמ"ס קידושין.
ולפי זה תגדל קושייתנו למאוד: כיצד יצחק אכל משחיטתו, הלא עשיו בנו זה היה גוי ולא ישראל מומר?
אכל משחיטתו קודם שיצא לתרבות רעה
החיד"א בספרו מביא לתרץ בשם ספר 'אמרי נועם' [הוא ספר מפניני התוספות והראשונים] שכתב, כי יצחק מעולם לא אכל משחיטת בנו המומר, ואכן מן השמים שמרו עליו, ונזדמן שדווקא יעקב יקדים את עשיו והוא יאכל משחיטתו ולא שחיטת עשיו. ומה שמשמע בכתוב שהיה אוכל בתדירות מציד עשיו, יתכן וזה היה קודם שעשיו נשתמד.
אולם החיד"א הקשה, הלא עשיו היה משומד מבטן ומלידה, אפילו בעודו בבטן אמו היה מפרכס לצאת לבתי עבודה זרה, ונמצא שמעולם לא היה בו שעת הכושר.
ויתרה מכך, ידוע כי מגיל שאפשר לשחוט והוא גיל י"ג וכבר יצא עשיו לתרבות רעה, וכמאמר רבותינו על הפסוק: "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד… ויעקב איש תם"
החיד"א עצמו כתב ליישב, כי מומר הפסול מדאורייתא הוא דווקא מומר לכל התורה כולה, אבל המומר לעבודה זרה בלבד או לשבת בלבד – שחיטתו כשרה מהתורה, ורק מדרבנן שחיטתו פסולה, ולמרות שמצינו שעשיו עבר עבירות רבות, עדיין שמר על מצוות מסוימות. ולפיכך לא נזהר יצחק מלאכול משחיטת עשיו, כי מן התורה אין כל איסור בדבר.
והגם שמצינו שהאבות קיימו את כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין, מחדש החיד"א שאפשרשגזרות דרבנן, שעתידים חכמים לגזור לפי שנות דור ודור, לא קיימו כי אם עירוב תבשילין שהיא מצוה לכבוד שבת ויום טוב.
ואם נאמר שהיו האבות מקיימים את כל מצוות חכמים, מבאר החיד"א, שיתכן ויצחק אכן שגג באכילה זו, ומה שאמרו שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, לא נאמר כלל זה באיסורים דרבנן.
ובספר 'בית האוצר' המעיט עוד יותר מהקושי שבדבר, כי מה שקיימו האבות את התורה מקודם שניתנה, היינו ממידת חסידות, ויתכן שבמידת חסידות אין הקב"ה שומר על הצדיקים מלהכשל, כי מן הדין אין בזה כל איסור.
נלקח מספרו של מורינו ורבינו רה"י המקובל ר' יצחק בצרי שליט"א. [שיח יצחק חולין דף ד.]
להזמנת ספרי הרב לחצו כאן
